יומן מסע:
פסטיבל Primavera Sound 2016
פסטיבל פרימוורה סאונד הלוקח חלק בברצלונה מאז ומתמיד נחשב לאחד הפסטיבלים המובילים בתחומו. הליינאפ אקלקטי, האווירה משכרת, והכל מתרחש לצידי חופי העיר. רן ברנע נסע לפסטיבל וחזר עם תובנות שחשוב לספר. חלק II
נכתב ע״י רן ברנע
תמונות ע״י רן ברנע
2016
חלק II - יחי הרוק נ' רול
כאשר חיכיתי לתחילת ההופעה, יצא לי לעמוד ליד ארבעה בריטים ענקיים, שהיו שיכורים מוויסקי ובירה. הם צעקו והשתוללו, ואנשים בקהל לא הפסיקו להתבכיין על הרעש שעשו. אותי זה הצחיק, ובמקרה גם לי הייתה בירה ביד, אז שתינו לחיים והתחלנו לדבר. דיברנו על כדורגל, ושאלו אותי את מי אני אוהד. ״מנצ׳סטר יונייטד, מגיל ילדות״, עניתי, והם הגיבו בבוז אדיר של ״לך תזדיין״. הם עצמם אמרו שהם אוהדי צ׳לסי, וששאלתי אותם מה הם אומרים על לסטר סיטי (קבוצה קטנה ממרכז אנגליה שבנגד לכל הציפיות לקחה השנה אליפות), ענו בהתרגשות שכולם בעדם, וסיפורי סינדרלה כמו הסיפור של לסטר לא קורים בכלל.
בריאן ווילסון עלה, ואני מתפלא בכלל שהצליח. הוא עלה עם להקה שברחה מבית אבות, והם התחילו לנגן שירים מהאלבום. הם התחילו עם "Wouldn't It Be Nice״, מהשירים המוכרים והאהובים של הביץ' בויז, וזה היה פשוט מביך. הרגשתי שאני צופה בלהקת קאברים זולה שלהם. הבריטים התפקעו מצחוק ושרקו קריאות בוז במוחצן, ולא יכולתי שלא להצטרף ולצחוק יחד איתם. זה היה מזעזע.
אחר כך אמרתי לעצמי שאתן עוד צ׳אנס, והם המשיכו עם השיר "Sloop John B״. זה נהיה רע מרגע לרגע, עד שהחלטתי לחתוך. נשארתי קצת ליהנות מהעצבים שהבריטים מעוררים אצל כל הקהל (שהיה מאוד חנוני ומרובע, אם חושבים על זה. הם כל הזמן רצו שקט מופתי במהלך ההופעה, ושכולם יעמדו בדום מוחלט. כנראה שהמנטליות של הקהל זקנה כמו הלהקה עצמה), ולאחר מכן הלכתי עצבני ומלא חרטה שפספסתי את ד׳אם פ'אנק בשביל השטות הזאת.
לאחר מכן, הלכתי וחיכיתי בשורה הראשונה לראפר פושה טי (Pusha T), העונה לשם טראנס ט׳ורנטון. מבחינתי פושה הוא אחד הראפרים העכשוויים הטובים ביותר הפועלים היום. הוא יוצר קוק-ראפ המבוסס על ביטים מינימליסטים ומעורפלים ההולכים יד ביד עם ליריקה מושחזת, חריזה מהודקת וסטרטוספירה אינטסיבית המלאה בדרייב חד ואגרסיבי. על כן, ויתרתי על מספר הופעות שהיוו קונפליקט עם פושה (כגון אמנית האינדי פיג׳יי הארווי או להקת הרוק הפסיכדלי דירהאנטר) בכדי לראות את הראפר המוכשר. זו אחת מההופעות שהכי ציפיתי להן. כ-20 דקות לפני עלייתו, אנשי הבמה תלו צלבים מוארים בניאון משני צידי הבמה שעליהם רשום “SIN WILL FIND YOU OUT”. זה הרגע שבו הבנתי שהולך להיות שיט רציני.
ואז הוא עלה, כמו אל האופל המראה את פניו בפני העם. הוא צרח, התנועע, קפץ, והיה אנרגטי. הבעיה הייתה שמשיר לשיר האנרגיה שלו ירדה, עד שבשליש מההופעה כבר נותר עייף וחסר מוטיבציה להופיע, מזיע כמו חמור, וכל שנייה עוצר בשביל ללגום מים. הוא גם עשה עצירות דרמטיות בשביל לדפוק פוזות פוטוגניות, והופיע עם פלייבקים מאחוריו, שהפריעו לי מאוד ואף זעזעו אותי. כמו כן, לקראת סוף ההופעה, הוא ירד לרגע מהבמה (ותוך כדי נתקל באחד מהצלבים התלויים ושבר אותו), ותוך כדי הדיג׳יי שלו שם שיר שלו ברקע, שבסופו חזר לתת וורס בבעיטה מחודשת. אך הדבר לא הרשים אותי, ומצאתי את זה כטריק זול בשביל שיירד להתרענן. ישנן כל כך הרבה דרכים יותר מעניינות וחדשניות לרדת לנוח ולשמור על עניין עם קהל. הדבר היחידי שבאמת עשה באופן מדהים, היה ״F.I.F.A״, שאיתו התחיל באקפלה ואז הביט נכנס - מלא עוצמה ורוח ניצחון.
ההופעה של פושה טי איכזבה, מכיוון שאין מה להשוות אותה לביצועיו האולפניים. חבר אמר לי שכנראה שזה בגלל הקוק, אבל זה לא משנה כל כך, כי באופן אירוני, התחושות שהעביר בשיריו המוקלטים היו כל כך חיות לעומת מה שהרגשתי בהופעה. זה לא מה שציפיתי לראות מהנשיא של הלייבל G.O.O.D Music. הלכתי לראות מרחוק את מה שנשאר מהופעתה של פיג׳יי הארווי (PJ Harvey), שהייתה בקצה השני של המתחם. הארווי הייתה כה יפה, וההופעה שלה הייתה כל כך חיה ואורקסטראלית, שהופנטתי בקסמה מהרגע שהגעתי. משראיתיה, הבנתי שעשיתי את הבחירה הלא נכונה, אך אין דבר - מטעויות לומדים.
לאחר מכן, הגיע עוד רגע מכונן עבורי - פרקט קורטס (Parquet Courts), להקת פאנק הפועלת בניו יורק, שאישית, הן אחת מהלהקות החשובות עבורי בשנים האחרונות. הם מנגנים פאנק מתוחכם ועשוי היטב - יחד עם ריפים ממכרים, באס מעוגן ותופים הדוקים; הם מדברים על החברה, המודרניות ותקשורת בינאישית. בכלליות, לעיתים הם סטלנים מגניבים שמדברים על סיטואציות שכל הסטלנים יזדהו עמן, ולעיתים הם מעירים הערות פילוסופיות על הסיטואציות הקיימות באופן מעורר השראה בחדותו. פרקט קורטס היא להקה חשובה עבורי, מכיוון שבתקופות מאוד מסוימות בחיי הם תמיד היו שם בשבילי כתרופה מזככת.
לקראת ההופעה, מיקומי היה בצידה השמאלי של הבמה, בשורה השנייה-שלישית. מהר מאוד הבנתי שכנראה אם יהיה בלאגן וכיף, הוא יהיה מול צידה הימני של הבמה, ואיאלץ לעבור. בינתיים עמדתי ליהנות מהסאונדצ׳ק הכי מצחיק שנתקלתי בו, כאשר סולני הלהקה צועקים קולות מוזרים בכדי לוודא שהכל נשמע כמו שצריך.
היום השלישי הגיע. היום שבו אני נפרד מהמתחם, ומרגיש את האוויר שהולך ואוזל לקראת סיום המסע המוזיקלי שלי בברצלונה. הגעתי למתחם קצת במרירות, אך השתדלתי להיות מפוקס ולהוציא מהיום את המיטב. לא לחשוב על הסוף, לחשוב על היומיים המלאים שלפניך. על זה שהשיא אמנם מאחוריך, אך עדיין ישנם עוד לא מעט דברים שהם בגדר חובה להשלמת הדי אן איי המוזיקלי שלך.
התחלתי את היום עם הופעה של בורדמוס (Boredoms), להקת רוק אקספרימנטלי שבאה מיפן. נאמר לי שחובה לראות אותם בלייב, אז הלכתי. המליצו לי אפילו לבוא רענן ולא לשמוע שום דבר שלהם לפני ההופעה, כדי שלא אדע למה לצפות. הקדמתי בחצי שעה, ותפסתי מקום בשורה ראשונה. תוך כדי חברי הלהקה סידרו את הכלים שלהם, שכללו שתי ערכות תופים, ומאחוריהם שולחן של סינתסייזרים ומיקסרים. לכל ערכת תופים היה מוט מתכת רוחבי וארוך המחובר אליהן, ולערכה אחת היו פדים אלקטרוניים. זה היה מסקרן מאוד.
ואז, עלו שניים מחברי הלהקה, והתחילו עם מקלות התופים ללטף את מוטות המתכת, כל אחד בערכה נפרדת. עד שעלה סולן הלהקה, ימנטקה איי שמו, לעמדה האחורית שעל הבמה. הם ליטפו באיטיות את מוטות המתכת, וזה הרגיש כמו השקט שלפני הסערה - הם היו כל כך רגועים ושלווים, שלא ידעת למה לצפות.
לאט לאט חברי הלהקה התקרבו לערכות התופים שלהם, והתחילו לתופף במקצבים שבורים אך אנרגטיים, מלאי מיסטיות ואופל. הפאטרן שלהם לא היה מובן, אך עם הזמן הראש התרגל לכאוס שבסאונד, עד שהוא התחיל להישמע הגיוני. לצד קולות הרקע של איי, הנשמעות כתפילות מסתוריות מאסיה הרחוקה, נדמה היה שמשהו מתבשל, ורק חברי הלהקה מודעים אליו.
פסטיבל, יום 3
והנה זה הגיע. תופים תוקפניים התחילו לבקוע, ואיי השתלב עם צרחות מסונתזות ומלודיות רועמות, לצד בחור נוסף בעמדה הצדדית ששלט בלתמרן את הסאונד כפי שרק חפץ. הם התחילו לתפוס קצב שבו איי לכד את הקולות שלו לכדי הרמוניה של רעש אלקטרוני, יחד עם מקצבי תופים משתנים ומפוזרים. אך היה משהו מלכד בכל העניין הזה - בתור החללית שבה איי מוביל, והחבר׳ה שלצידו עוקבים אחריו, שכל אחד מהם מנוסה היטב בעמדה שלו, ונותן רשת בטחון מלאה שבה איי יכול להיאחז מתי שרק ירצה. זה הרגיש כמו מעגל אינדיאני סדיסטי האוכל אדם; כמו ההופעה של אנימל קולקטיב יום קודם, רק שעברה סאדו מאזו.
הדיסאורייטנציה הייתה האורנטצייה המושלמת בהופעה הזו, שעזרה מאוד לעשות איפוס יפהפה. כמו תרגיל יוגה מרומם לתחילת היום.
אחר כך, הלכתי לד׳אם פ׳אנק (Dâm-Funk), יוצר פ׳אנק רטרו-עתידני. המוזיקה שלו מתבטאת במקצבים פשוטים, כיפים ורגועים, הנעים על מרחבי צליל עשירים שמגיעים מגלקסיה אחרת. אף על פי כן, הופעתו התנגשה עם זו של בריאן ווילסון (Brian Wilson), מנהיג להקת הביץ׳ בויז, שיועד לבצע בהופעה את אלבומם המופתי ולדעתי הטוב ביותר, Pet Sounds. על כן, לא תכננתי להישאר זמן רב בהופעתו של פ׳אנק, אלא רק לתפוס את ה-״V". ראיתי כ-20 דקות מהופעתו, שהחלה בתקלוטי מחווה לכל המקורות המוזיקליים של האומן מהווסט קוסט (לאחר מכן, כך הבנתי, ההופעה עברה מתקלוטים להופעה של ממש ולביטים משלו). חתכתי ממנה בלב לא שלם, והלכתי לתפוס מקום אצל ווילסון.
ביום האחרון של פרימוורה, הם העבירו את הפסטיבל למגוון מקומות ברחבי העיר. אני בחרתי להתחיל את היום במקום הנקרא Escenario Martini, בו הופיעו ברדפורד קוקס (Bradford Cox), מדהאני (Mudhoney) ו-בלאק ליפס (Black Lips).
לאחר עצירה במסעדה אסיאתית שבאיזור, איחרתי מעט להופעה של ברדפורד קוקס, סולנה של להקת האינדי רוק דירהאנטר. בקריירת הסולו שלו, תחת השם Atlas Sound, הוא הוציא אלבום שממשיך את קו הפוסט-פאנק הפסיכדלי שהתחילה להקתו, רק כזה שלוקח אותו למקום יותר אישי.
הוא היה לבוש כאיש קאנטרי, עם בגדי חקלאי וכובע קש. הוא ניגן ברוגע, מעין הופעת פיקניק כיפית שהכל באווירה נעימה וחיובית. בסוף ההופעה ניגן את אחד מהלהיטים הגדולים ביותר של דירהאנטר, המנון פוסט-פאנק העונה לשם “Nothing Ever Happend”. זהו שיר שמתחיל בריפים מאוד פשוטים ורקידים של באס, יחד עם תופים מתואמים להחריד. הגיטרה מרחפת לה שם בין כל הקשיחות האדמתית שבמלודיה, ואז קוקס נכנס בפילוסופיה מלנכולית יפהפייה על החוסר ההיגיון וההגינות שבחיינו.
פסטיבל, יום אחרון - פרימוורה אל רבל
אנשים עולים על הבמה באבלנצ׳ס
אחרי הכאוס, די בלאסי התחלף במהרה עם הדיג'יי הבא, ונע למאחורי הבמה. ניצלתי את הבלאגן בשביל לגשת אליו, ללחוץ לו את היד. ולהודות לו על שתי ההופעות המעולות. הוא הודה לי חזרה, ולאחר מכן הסברתי לו מעט על המגזין, ואם נוכל לעשות ראיון של 5 דקות. הוא סירב בנימוס, וחזר לעיסוקיו על הבמה. קצת התאכזבתי, אבל אז הבנתי שאלו הם האבלנצ׳ס - ביישנים, מופנמים, ולוקחים את הזמן שלהם ברצינות יתרה. לא סתם לקח להם 16 שנים לעשות אלבום המשך לאלבומם הראשון.
בורדומס
ד'אם פ'אנק
פושה טי
פרקט קורטס
ההופעה התחילה עם ארבעה אקורדים פשוטים, שאומרים הכל על איך שהיא תיראה - אני מדבר על האקורדים הפותחים של השיר ״Master Of My Craft״. כאשר אותם אקורדים הכו, זזתי אל מול מרכז הבמה באלימות, ואז הבנתי - הולך להיות פאקינג משוגע.
מה שקרה בהופעה הזו, זה פשוט רוק נ׳ רול כמו שרוק נ׳ רול צריך להיות. רוק נ׳ רול לאו דווקא מתבטא במוזיקה או בז׳אנר, זו הרגשה - אותה הרגשה שבה אתה מנותק מכל דבר אחר בעולם. ושהסאונד מכה בך, החיים לפניך נראים לפתע פשוטים. רוק נ רול זה כמו היפ נ הופ - הגישה שמאתגרת את המוח ומזיזה את הגוף; ותוך כדי הסנכרון בין השניים, היא נותנת לנו את האופוריה המוצגת בשמם.
גאד דאמ, מה שהלך שם. פוגו מלא באהבה, שבו אנשים רוקדים עם דחיפות ונמרחים אחד על השני, מאשר להרביץ ולהתקיף זה את זה. אנשים פשוט נפלו אחד על השני, ואי היה אפשר שלא להרגיש את החיבור הענקי בין כל אחד ואחד בקהל. לא היה רגע בהופעה שלא היה מישהו שגלש על הקהל. השיא היה ששלושה אנשים בו זמנית עשו קראוד סרף. הייתה הרגשה שכל התסכול שאנשים חוו במהלך הפסטיבל מהקהל היבש והמפונק, נותב לאנרגיות מהממות של רעות ואחווה, לכדי הופעת פאנק מלאת אהבה.
הלהקה עצמה הייתה מצוינת גם כן. היופי הכי גדול בנגינתם היה שהם היו על הבמה, עסוקים בלנגן ולהוציא את השירים לפועל כמו שצריך. הם יצרו כאוס שבו הם לא לקחו חלק, מה שיצר מלכותיות מסוימת. בעצם תפקידם היה ליצור את הבלאגן, ולכוון אותו לאן שרק רצו. הקהל היה שלהם.
כאשר רצו להירגע קצת, ניגנו את “Dear Ramona”, אחד השירים היותר רגועים בקטלוג שלהם, אז הקהל לקח צעד אחורה ופתח ג׳וינטים. כאשר רצו שהקהל ירקוד, ניגנו את “One Man No City" מאלבומם החדש והמצוין, Human Perfomance. השיר מציג אקורדים פשוטים על דראם ברייק פ׳אנקי-אפריקאי עם באסליין סולידי, מה שגרם לכולם להזיז את האגן בפזיזות סקסית; וכאשר רצו שהקהל ייאבד את עשתונותיו, ניגנו את “Sunbathing Animal”.
באמצע ההופעה, תוך כדי הפוגו, נתקלתי גם באנדרו, הבחור מסן פרנסיסקו אותו פגשתי בהופעה של רדיוהד, וזה היה אחד הרגעים הכי יפים שהיו לי בפסטיבל. שנינו התחבקנו ספוגי זיעה כמו שלא הזענו בחיים, והיינו כל כך מאושרים שעכשיו נתכסח יחדיו בהופעה. ואכן, היינו ההארדקוריסטים של ההופעה - דחפנו אנשים כמו בהמות, וצרחנו מילים כמו שלא צרחנו אף פעם.
ההופעה הגיעה לסיומה והבנתי הכל. הבנתי מה היה חסר לי לאורך הפסטיבל, ואיך בהופעה אחת, הכל השתנה והייתה לי חוויה מתקנת ומעצימה. העניין בהופעה זה שאתה מחפש כיצד להיאבד, ואף לא לזכור איך קוראים לך - שרק המוזיקה והקהל מנווטים אותך. כאן, הקהל היה אחד, והנשמה הייתה אחת - כולנו היינו חלק מישות אחת. כך, קיבלתי את ההופעה הכי טובה בפסטיבל, ואחת מהטובות שחוויתי בחיים.
לאחר ההופעה, ישבנו אני ואנדרו לנוח קצת ולהשקיף על ההופעה של טיי סגל (Ty Segall), אינדי רוקר שמנגן גאראג׳ רוק בוסרני, הידוע בהופעותיו הפרועות. מהמעט שהצלחנו לראות, תפסנו רגע מדהים: מעריץ שהיה בשורה הראשונה הצליח להגיד לסגל (תוך כדי שירד מהבמה) כי הוא יודע את כל שיריו בעל פה, ושהחלום שלו זה להופיע איתו. סגל נתן לו מסיכת ההופעות שלו והם הופיעו יחדיו, כאשר המעריץ נע מלנגן באוויר ללצרוח ולהימרח על הנגנים. לאחר מכן, סגל ירד מהבמה ועמד בשורה הראשונה, כך שהשאיר את המעריץ והלהקה לבדם על הבמה. המעריץ לקח את המיקרופון והתחיל לשיר, ובאופן מפתיע - הוא היה ממש טוב. אף אחד לא הבין איך דבר כזה קרה, אך זה היה רגע מיוחד שבו הבנו שבאמת הכל יכול לקרות.
אחר כך, נדמה שהיום הסתיים, אך לא רצינו להודות בזה. לכן, הלכנו להופעה אחרונה באחת הבמות הגדולות, שם עלה דיג׳יי בשם DJ Coco. הוא ניגן את מייקל ג׳קסון, אבבא, דייוויד בואי, ועוד דברים נחמדים וטובים. בגלל הויזואליזציות לשיריו (שהיו מהממות - אבסטרקטיות ומלאות צבע וחיים), והמנטליות של המופע החותם, נהננו מאוד, ורקדנו עד הזריחה שהפציעה מוקדם מהצפוי. הבנתי שאנחנו בסוף של הפסטיבל כפי שהכרנו אותו במתחם של Parc Del Forum, ושזה בעצם הרגע האחרון שלנו בו.
דיג׳יי קוקו
ברדפורד קוקס
הביצוע של השיר היה מדהים. זה היה רגע שפשוט קפצתי בשמחה ורקדתי בצהלה, לצלילי האסטרונאוטים שמנגנים על הבמה. בסוף ההופעה לאט לאט כל אחד בתורו פינה את הבמה, חוץ מקוקס שנשאר לעוות לופים שהתחילו כריפים חדים, ואט אט עברו למחוזות סאונד של אמביינט, גליץ׳ ונויז מעוות - זה היה מושלם. הקהל היה רגוע משציפיתי, וזה גרר אותי לתאקל ביני לבין ספרדי בכיין, שהתלונן שאני ״גונב לו מהשטח״. לא ידעתי איך להגיב לגישה כזו, ופשוט אמרתי לו בסוף ההופעה שהוא לא מבין ברוק נ׳ רול, והלכתי.
הסתובבתי קצת ברחבי העיר, וחזרתי לקראת ההופעה של הבלאק ליפס (Black Lips). הבלאק ליפס הם להקת פאנק שהסאונד שלהם ידוע כמלוכלך וחובבני, וזה מקור הקסם במוזיקה שלהם. השירים שלהם גרוטסקיים ומוחצנים, ונעים בין רגע אחד שבו תלך מכות לרגע שני שבו תרקוד עם סובביך.
הם ניגנו, ותוך כדי השליכו ניירות טואלט על הקהל, והייתה אף נקודה שהמנהל שלהם מאחורי הקלעים זרק עליהם טישו. הקהל עדיין היה רך, וכולם נמרחו אחד על השני במעגלים שניסו להיות פוגואים, עד שהתחילו לנגן את ה-המנון שלהם, "Bad Kids"; אז היצר החייתי שבקהל השתחרר, ונכנסו חזק לאנרגיות הפאנק שהבלאק ליפס ניסו להוציא מאיתנו בכוח לכל אורך ההופעה.
בלאק ליפס
הייתה הופעת כיפית מאוד, לא ברמה של פרקט קורטס, אבל בהחלט היה שילוב מעניין בין הוייב של המיקום הרגוע למוזיקה הרועשת. לאחר סיום ההופעה, במרחק של כ-2.5 קילומטר, חיכה מתחם שבו היו ההופעות הסוגרות של הפסטיבל. הלכתי אליו בקוצר רוח, לאורך שדרה יפהפייה שאיני יודע את שמה. הרגשתי את הסוף, והמרירות התחילה לעלות. האם ייתכן?
הגעתי למתחם, והיה תור לא קטן. חיכיתי כ-20 דקות ונכנסתי. המתחם, שנקרא Sala Apolo, מזכיר מאוד את מועדון הבארבי - במה מרכזית, שלפניה איזור מונמך ואחריו מוגבה, ומסביב קומה עליונה ומעקות. התמקמתי מול המזגן, ואחר כך, נפגשתי עם אנדרו וניגשנו למרכז הבמה. ההופעה הייתה הופעתו השנייה של טיי סגל בפסטיבל, אך הראשונה שלי יצא באמת לחוות.
היה מדהים. בתור אחד שלא מכיר את עבודותיו של סגל, אני יכול לומר שנהניתי מאוד, ושהאנרגיה והאווירה ששררו במהלך ההופעה היו מעוררות השראה. הקהל היה משוגע, והמון אנשים גלשו עליו. טיי סגל בעצמו עלה לקראוד סרף על הקהל, ואז חזר באלגנטיות לבמה. הייתה נקודה שבה עצר את ההופעה ושאל מספר אנשים אם הם נהנים ואיך הם מרגישים. כאשר פנה לאחת הנשים שבקהל, היא צעקה לו בחזרה "אני רוצה לזיין אותך כמו חיה!". כולנו התפקענו מצחוק.
לאחר מכן, הגיעה ההופעה החותמת של הפסטיבל - האבלנצ'ס. את האבלנצ'ס ראיתי עוד במתחם הפסטיבל, וההופעה הייתה מצוינת. אך הפעם, בניתי על כך שההופעה תהיה יותר אינטימית ומצומצמת, מה שיעיר את עיניי עם כיוונים חדשים על מוזיקה חדשה.
אך בפועל, עלה חבר הלהקה טוני די בלאסי להופיע לבדו, ללא שותפיו, רובי צ׳אטר וג׳יימס דה לה קרוז. זה היה מוזר (הבטיחו לנו את כל האבלנצ'ס!), אבל זה לא הפריע לנו להתפרע ולרקוד כאילו אין מחר. הוא שיחזר את הסט שהלהקה עשתה בהופעה הקודמת שלהם בפסטיבל, יחד עם עוד כמה מיקסים וקטעים משלו.
לקראת סוף התקלוט, עלה בחור אחד על הבמה. די בלאסי והוא רקדו בשמחה, ואז הצטרף אליהם עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. בסופו של דבר, היו משהו כמו 30 אנשים על הבמה (כולל אני ואנדרו, שהצטרפנו), ולא היה מקום לזוז. די בלאסי הצטופף לו שם מאחורה בעמדה, והיה מוקסם ובשוק מהמתרחש.
זהו. כך זה הסתיים. הלכתי לתחנת האוטובוס, חמוש באוזניות, וחיכיתי לקו שייקח אותי הביתה. עדיין הייתי באופוריה מכל המתרחש, ולא האמנתי שזה הסתיים. אבל לא הייתי מבואס, כל הקסם הזה חדר בי, וליווה אותי לכל אורך הנסיעה הביתה. יום לאחר מכן הסתובבתי קצת בעיר, ועליתי על הטיסה של 8 בערב לכיוון תל אביב.
אפילוג
קהל הפסטיבל
בפרימוורה חוויתי חוויות מוזיקליות וחברתיות שלא חוויתי בחיים. לפעמים בזתי לקהל, ולפעמים התאהבתי בו. ישנם אומנים שהפסקתי לשמוע בגלל הופעות גרועות בפסטיבל, וישנם אומנים שאני לא מפסיק לשמוע בגלל הופעות מצוינות בו. הכרתי אנשים ותרבויות חדשות שלא מתעסקות באופנות חולפות, שלא שופטים אנשים על פי מוצאם האתני או חשיבתם הפוליטית. הם מונעים על ידי הכוח הכי יפה בעולם, שמוביל לחיבור האנושי הכנה ביותר. זוהי השפה המשותפת לכולנו, בסופו של דבר.
ההיפ הופ בפסטיבל קצת איכזב. אני חושב שזה לא הקהל המתאים, והסביבה היא לא נכונה. הפאנק שבשאר ההופעות פיצה על זה, וגרם לי להרגיש את אותה תחושה מדהימה של ללכת לאיבוד בשדה הדמדומים שבו אתה שוכח את עצמך. זוהי המטרה בעצם שלנו כמגזין, כאנשים, כאומנים - לגרום להארה בקרב מי שמוכן לצעוד עימנו.
נתראה בשנה הבאה
