לפני עידן האינטרנט, כשמוזיקאי היה מוציא אלבום בכורה, קרוב לוודאי שזאת הייתה הפעם הראשונה שמאזין היה נחשף ליצירתו. זהו המוצר הראשון שהאמן מוציא לאור - הצלילים החדשים, הרעננים, והמסקרנים  ששוטפים את אזני המאזינים, כולם שלו. מובן שיש את הפגישה בהופעות, אל מול הדבר החי והנושם, אך הוא עובר מסננים שלא תלויים באמן - סאונד גרוע, אקוסטיקה צרה, או פשוט הופעה שלא עלתה יפה. ישנו אימפקט שאין שני לו ביצירה הראשונה של מוזיקאי - יצירה שלמה אחת בצורת אלבום, אליה יצק את כל מאודו. נדרש הרבה אומץ שמלווה בחשש גדול להוציא את היצירה המלאה שלך לראשונה - הבוסריות, הגולמיות והחספוס שבבכורה, הם המחוקקים את היצירה בספרי הימים של המוזיקאי, לטוב ולרע.

 

כיום, מן הסתם, היוצרות השתנו. מימי מייספייס התמימים עד לסאונדקלאוד הפופולרי ומימון ההמונים, המוזיקאים חושפים את עצמם למאזין אט אט, מקאבר או רמיקס חובבניים, דרך קטעים עצמאיים, עד לעיצוב סאונד ייחודי להם. אלבום הבכורה איבד מתפקידו כמפגש הראשון של המאזין עם יצירתו של מוזיקאי, אבל היוקרה שלו לא ירדה מערכה. אלבום ראשון עדיין מתפקד כאבן דרך בגלגולו של יוצר. הנקודה בה הוא מציג את עצמו בעצמו, לראשונה באורך מלא, היא טיימינג מעולה ליוצרים בדור האינטרנט לפרוס למאזינים רבדים נוספים באישיותם המוזיקלית.

 

כשמאזינים ל- Levels 32, אלבום הבכורה של קלאמס קזינו, או בשמו האמיתי מייקל וולפ, זה בדיוק מה שחסר לי. היוצר בן ה-29 פעיל בסצינת האלקטרוניקה וההיפ הופ כבר לא מעט שנים. הוא התחיל את דרכו המוזיקלית ביצירת ביטים חובבניים בתקופת התיכון. בראיון לפיצ'פורק, אמר ש-"שלחתי את הביטים שלי לכל מי שהיה מוכן להקשיב…" בזמן שהיה מתמחה בבית חולים. כשליל בי ענה לו דרך המייספייס, בעקבות הביט שעתיד להפוך ל-'i'm god', העניין סביבו החל לגדול. כמו כל מוזיקאי בימינו, השתמש ברשתות החברתיות כדי להגיע אל מאזיניו ולצבור הכרה - מאחוריו שלושה מיקסטייפים, רמיקסים לסיה ופלורנס אנד דה מאשין. בעזרת ראפרים כמו אייספ רוקי וליל בי (שמתארחים באלבום), יצר סאונד מעונן, מעושן, ובעיקר ייחודי, שהציב סביבו רף סקרנות גבוה. אך במקום להשתמש בפלטפורמת 'אלבום הבכורה' ולהגיש קטעים שחושפים צדדים אחרים באישיותו המוזיקלית לקהל שכבר מכיר אותו ואת יכולותיו, יש תחושה שהאלבום הוא אלבום אוסף שמסכם את העשייה שלו עד היום.

 

באופן מובהק, האלבום מתחלק לשני חלקים - הראשון מורכב ברובו מקטעים בהם מתארח הראפר ליל בי, שקלאמס הפיק לו שירים בעבר. עד לאלבום זה הקשר ביניהם היה דרך מיילים ורשתות חברתיות. המפגש הפיזי ביניהם בעקבות העבודה על האלבום, יוצר קטעים מוצלחים מלאים בסאונד מעושן ומעורפל. אייספ רוקי לראשונה מופיע באותו שיר עם ליל בי והתוצאה היא 'Be Somebody', קטע עם באס עמוק מוקף בצלילים לוחשים שיוצרים אווירה אפלה. 'All Nite' עם וינס סטייפלס הוא קטע קצר וקולע בעל ביט מקפיץ ומדויק המעיד על החיבור הטבעי שיש להפקה של קלאמס עם ההיפ הופ העכשווי.

 

בחלק השני קלאמס משתף פעולה עם אמני אלקטרו ואינדי פופ, שהופכים את שארית האלבום לטיול משמים במחוזות מוזיקליים קלים מדי לעיכול. השיר 'Back To You' עם קלי זוטראו, הקול מאחורי הרכב האלקטרו-פופ wet, הוא בלדת פופ קטנה ומלנכולית. השיר 'Into The Fire', מרגיש מוכר כבר מהרגע הראשון ועד לסופו, ובכך משאיר את המאזין בחוסר עניין. יוצא הדופן הוא הקול העמוק של סמואל ט. הרינג, סולן להקת Future Islands, המתארח בשיר 'Ghost In A Kiss'. שילובו עם פסנתר נוגה, השונה בנוף האלבום, מעורר סקרנות ותחושת געגוע רגע לפני שהאלבום מסתיים.

 

למרות החלק הראשון שמצליח ליצור וייב נהדר, לא תמצאו באלבום צלילים שלא שמעתם מקלאמס קזינו. כראיה, את הביט ל- 'All Nite' יצר לפני יותר משנה, בסשנים לאלבומו של וינס סטייפלס - Summertime '06. וכאן בדיוק מתרחש הפספוס - ההזדמנות החד פעמית הבאה לידי ביטוי ב'אלבום בכורה', הולכת לאיבוד בנבכי ההיסטוריה המוזיקלית של קלאמס. במקום לכתוב את העתיד שלו כמפיק מוזיקלי מאוד מוצלח, הוא נתקע בעבר ומאבד את המומנטום לצמוח. יכולותיו של קלאמס ליצר ביטים למגוון סגנונות ראויה לציון, אך חסרים באלבום צעדים נועזים שינערו את הצליל המוכר שלו. קלאמס קזינו נמצא במקום מאוד נוח בקריירה המוזיקלית שלו, אך הוא לא מביא איתו שום בשורה חדשה.