שמה: טיול עם היפ הופ מארץ הקודש בארה״ב
דריה קפלר נסעה לטיול בארה״ב שבאוזניותיה שלושה אלבומי היפ הופ ישראליים בלבד. כיצד המוזיקה הישראלית השתלבה לה בארץ ההיפ הופ הגדולה ביותר בעולם? ומה היא גרמה לה להבין?
נכתב וצולם ע״י דריה קפלר
2017
קולורדו, אנחנו בדרך לאיזה אגם בהרי הרוקי.
"... אז בנאדם שחרר אותי
לא פנוי לפני שלוש, לא פנוי אחרי שלוש, לא"
׳שחרר אותי׳, כהן@מושון
כהן שר את זה כמו שזה. מרגיע פה בהרים. העצים סוגרים מלמעלה, ברקע מבצבצת פסגה מושלגת, והכביש מתפתל משלט אזהרה מפני ארנבים לשלט אזהרה מפני איילים לשלט אזהרה מפני פומות הרים. קרני שמש מאירות בין הענפים, מושבים מחוממים בג'יפ גרנד צ'רוקי, והכל לאט לאט. גדות הירקון? הצחקתם אותי, הביטים של כהן נועדו לימים עצלים על גדות אגמים מרוחקים בשמורות טבע בקצה השני של העולם.
עם כל האזנה, המילים של השירים נכנסו עמוק יותר. זאיאץ שמע אותן לראשונה, ואני כבר הייתי בסבב העשירי לפחות (הערכה מתונה ביותר).
"...מותק אני לא מבלה
לא בקטע של לרקוד אני באתי לפה לעבוד"
׳עוד קצת עוד מעט׳, כהן@מושון
הופה. סטירה לפנים. תכלס, יצאתי לטיול הזה בלי איזו מטרת על. תמיד רציתי לבקר בארצות הברית, אבל פתאום זה נראה לי כל כך טיפשי. מה אני עושה פה בקצה השני של העולם כשיש לי כל כך הרבה דברים לעשות בבית? מושון נותן פה וורס על עבודה קשה על חשבון בילויים, עבודה לקראת משהו. ואני? ממה בדיוק לקחתי הפסקה, מה כבר עשיתי עם החיים שלי? לראשונה מתעוררת אצלי המחשבה שכל הטיול הזה הוא בזבוז זמן מוחלט, ושאני חייבת לחזור לארץ. אבל המחשבות מתעכלות ומתפתחות, הכעס הראשוני על עצמי מתקלף ונושר, ואני נשארת עם מתח. מתח טוב, כמו לפני מירוץ, מחכה ליריית הפתיחה על קו הזינוק. מירוץ לקראת מה? לא ממש ברור, אבל העיקר לא לעמוד במקום.
ולראשונה גם נחתה עליי השראה מתוך מילים לשיר. מילים מראשם של בחורים בני גילי שחובשים כובעים, במועדון, בלילה. חשבתי על איך הגעתי לזה, גדלתי בכלל על מטאל. אף פעם לא הקשבתי למילים של שירים, ואם שמתי לב אליהן בטעות - גלגלתי עיניים. חשבתי על איך לפני שנתיים גיליתי את ההיפ הופ ומאז אני מקבלת רק אגרופים לבטן, והציניות מתקלפת בכוח. כל הכנות הזאת מעבירה בי חלחלה.
מדבר יוטה, אחר צהריים, שעה רביעית מתוך שתיים עשרה של נהיגה. המערכת באוטו מנגנת את ׳קוקוס׳ של פלד.
"... רואה אותך ומאבד ת'פוקוס", עובר לידנו רכב ישן ובו שתי נשים בלבוש מורמוני מסורתי.
"... בא לי לאכול לך את הקוקוס", הן מביטות בנו בסקרנות, אנחנו מביטים בהן יותר.
"מותק את חמה כמו יולי-אוגוסט", אני מדמיינת את השיר מתנגן גם אצלן וכולנו בראש של "נהיה לי חם בגוף כמו יולי-אוגוסט"
אנחנו ממשיכים עמוק יותר אל תוך המדבר של יוטה, פונים אל הגבול הדרומי עם אריזונה, ולמרות שחם לנו באוטו - הטמפרטורות בחוץ צונחות.
שתיים בלילה, איפשהו באריזונה. הג'יפיאס נדפק, הקליטה ברדיו באה והולכת. מצב הרוח ירוד. אני נזכרת שיש עוד אלבום שלא השמעתי לחברי ומכבה את הרוק הנוצרי. סוויסה שר על "קרו של פאקבויז מאוחדים" ואנחנו מגלגלים עיניים וצוחקים.
"כנס לאמבטיה עם טוסטרים
חבר לחשמל, תיקח נשימה ותקפוץ בפנים"
- 'שמוק', מיכאל סוויסה
הו שיט! אנחנו רעבים, עייפים ואבודים, אבל כשסוויסה נותן בראש אנחנו זורמים. מצב הרוח עולה, הידיים באוויר ונראה לי שנהיה בסדר. אנחנו שוכחים שבכלל הלכנו לאיבוד, אבל חצי שעה אחרי זה מוצאים את דרכנו לציביליזציה. התגלגלנו אל תוך חניון של סניף מקדונלדס קטנטן, בעוד שהבאסים מרעידים את הרכב, ובראש שלנו אנחנו בכלל בקאדילק עם הידראוליקה עצבנית ועשן שיוצא מהחלונות. כשהצצנו החוצה, בסוף הסתבר שאנחנו בעיירה שכולה אנשים לבנים בכובעי בוקרים עם טנדרים. החלטנו שיהיה חכם להנמיך ולנסות שוב את הרדיו המקומי.
בימים שלאחר מכן טיילנו עוד, מחליפים בין תחנות הרדיו, ומחזירים לפלאפון כשרוצים משהו מקפיץ. כמה ימים אחרי שנפרדתי מזאיאץ ועליתי על האוטובוס ללאס וגאס, משהו השתנה. אני התחלתי להשתנות. השירים הפכו ממקפיצים, סקסיים, נותני השראה ומצחיקים - למשהו אחר. הם התחילו להזכיר לי את… אלנבי? אלנבי בחצות שישי, כשהבליינים החלשים כבר מקיאים על המדרכות, העכברושים טסים מצד מדרכה אחד לאחר, וילדות אינסטוש עובדות קשה על לקבל את החגורה השחורה שלהן במציצת זין בחדרי אמנים ברחבי העיר.
"היא הביאה לי המון ידע
שיחקתי בה במקום הסגה"
'שמה', מיכאל סוויסה
פתאום השפה שלי, זו שבזכותה שירים נכנסו לי ללב, הרימו אותי ונתנו לי השראה, בגדה בי. במקום הכי רחוק מהבית, לפתע המרחק ביני לבין המילים הצטמצם לאפס. שירים על בחורות וסמים כבר לא היו סתם צחוקים וכיף, שירים על פרידה כבר לא היו משהו שאפשר להזדהות איתו לכמה דקות ולהמשיך הלאה. המילים התחילו להרגיש אישיות מידי, העוגן שלי לבית הפך לחול טובעני, והתחלתי להתחרפן. איפשהו במדבר בנבאדה על אוטובוס בדרך ללאס וגאס, ישראלית מעיירה מוזנחת ברוסיה עושה הפסקות סיגריה עם חבר'ה שחורים שפעם ראשונה יוצאים מהעיר שלהם, ובאוזניים שלה יהודים לבנים מלב תל אביב שרים על הצלחה. העולם שממנו באתי נראה פתאום קטן ועלוב.
"... אומר לך ראסמי
"ניסיתי לשמור על זה אסלי"
'דאונר 2000', מיכאל סוויסה
די נו, הראסמי והאסלי של כמה פאקבויז, הסוואגה של לב תל אביב, לא קשורים אליי בכלל. ניתקתי את האוזניות מהנייד וניסיתי להירדם. המוזיקה היחידה שאשמע בימים הקרובים תהיה קאנטרי פופ.
שבוע לאחר מכן אני עוברת את הגבול מנבאדה לקליפורניה ולפתע צלילי הגיטרות והכינורות מתחלפים וברדיו עולה שיר של טופאק. כן, פאקינג ׳California Love' בקליפורניה, כל כך קיטש שאף סרט לא היה מעז לעשות את זה. ככל שמתקדמים לכיוון לוס אנג'לס קשה יותר למצוא תחנות רדיו שלא משמיעות היפ הופ, מכל רכב עם חלונות פתוחים בוקע שיר של קנדריק או טופאק, ובאזורים מסוימים זה קנדריק או מישהו בספרדית. באווירת החוף המערבי אני נרגעת, ואחרי הניתוק הקצר שהיה לי מההיפ הופ, אני מרשה לעצמי ליהנות שוב מעולם הדימויים שלו. הדיבורים על זיונים וכסף מקבלים הקשר אחר כשיושבים עם אנשים שנראים כאילו באו הישר משנות ה-90 - אנשים שלובשים בגדים בשלוש מידות גדולות מדי, שהולכים בצליעה בלתי מוסברת, שמדברים מצחיק; לא כי זה מה שהם ראו בקליפים בטלוויזיה, אלא כי כולם בשכונה שלהם ככה. היום יום השגרתי הולך יד ביד עם עולם הפנטזיה, כל נסיעה לעבודה מקבלת פסקול מרגש, וכל יום בעבודת המינימום הוא עוד שלב הכרחי בדרך להצלחה - לקיחת אחריות על עצמך ופרנסת המשפחה שלך, וכל השאר שיגיע אחר כך.
כשעזבתי את החוף המערבי ועשיתי את הדרך לכיוון החוף המזרחי, המשכתי עם החרם על המוזיקה הישראלית. אני מאמינה שלשמוע משהו מסוים הרבה פעמים בזמן קצר יימאס על כל אחד. אבל מעבר למיאוס הצפוי, הרגשתי נבגדת מהמילים שהשתנו ברגע, שפתאום נגעו בי במקומות עמוקים ורגישים ממה שרציתי. במקום לתת לי כוחות בשפה שלי ולעשות שמח כשאני רחוקה מכולם ומהכל, השירים מהבית העמידו מולי מראה. לא ממש אהבתי את מה שראיתי, אבל זה כבר להזדמנות אחרת.
"מאיפה נפלת עליי ומה קרה שהתהפכת פתאום / נמאס לי לשמוע כל הזמן שאני לא מספיק טוב"
'כפרה', פלד
הבחור מבין עניין.
עליתי על המטוס לארה"ב עם שלושה אלבומים בפלאפון שלי. אני לא יודעת איך זה קרה. כלומר אני כן, אבל זה כל כך טיפשי שלא אכנס לפרטים. בכל אופן, את השבועיים הראשונים, עד שקניתי לפטופ והתחברתי לאינטרנט, נועדתי לבלות עם פלד, כהן@מושון ומיכאל סוויסה. זו לא תהיה ביקורת, יש כאלה מספיק. אבל אפשר לומר שדי התקרבנו.
את ההמראה שלי התחלתי עם הכל עלי של פלד - אלבום מקפיץ, מלא אטיטיוד, ובתור בחורה ישראלית בדרך לארץ הקודש של ההיפ הופ, הגעתי עם גאווה מהבית באוזניים. וואלה, הייתי על עננים. אם מישהו היה אומר לי אז שבעוד שבועיים לא אהיה מסוגלת לשמוע אותו יותר, לא הייתי מבינה מה הוא רוצה ממני.
לאחר הנחיתה פגשתי את זָאיַאץ, ישראלי לשעבר וחבר טוב בהווה. התחלנו בדנבר קולורדו, שכרנו רכב והדלקנו את הרדיו. מוזיקת קאנטרי ורוק נוצרי הם אחלה דבר, באמת. גם אחרי 10 שעות נהיגה רצופה, עדיין אחלה. אבל לאחר כמה ימים התגעגעתי לבאסים, לסוואג השמח. העניין הוא שבכבישים של ערבות קולורדו, יוטה ואריזונה אין יותר מדי מבחר ברדיו. ובעיקר אין שם מוזיקה שחורה.
