סגול מלכותי: על מורשתו של פרינס
לאחר מותו הטראגי והלא צפוי של פרינס, הספוג מתאר את העושר המוזיקלי שהשאיר מאחוריו
כשניגשים ומסתכלים לאחור על ההתפתחויות המוזיקליות של המאה העשרים, ניתן לזהות מגמות. מגמת הרוק נ׳ רול, מגמת ההיפ הופ, מגמת הג׳אז, מגמת האלקטרוניקה. לכל אחת מהמגמות היו את האנשים שהניעו אותן. חלקם היו אנשי חזון, אך חסרי טכניקה; אחרים היו אנשים שפשוט עשו היטב את עבודתם, והפיצו אותה הלאה. אבל בסופו של דבר, המכנה המשותף של שניהם, והייחוד הנעלה מכל, הוא חוסר ההתפשרות עם הקלות שבקבעון המציאות.
פרינס היה התגלמות מופתית של שניהם יחדיו. כילד שגדל בבית שבור ודל אמצעים, פרינס נתן למוזיקה להוביל אותו אל אותו מדרון של גדולה. מטרתו הייתה אחת ופשוטה - למקסם את הפוטנציאל מהפופ השגור בעולם, לסחוט ממנו את מיציו, ולקחת את אותם המרכיבים אל המעבר. יחד עם הגאונות המוזיקלית וההבנה העמוקה בסאונד, פרינס הוא זה שייסד את הגישה המתקדמת שלנו כלפי המיינסטרים פופ. והוא עשה את זה בהדרגתיות מופתית ותזמונים מושלמים.
למשל, ב-Dirty Mind שהוקלט בביתו, וכרגיל, הופק והולחן על ידו בכל הכלים. ב-Dirty Mind שומעים איך פרינס, למרות אמצעיו הדלים, כיוון לאצטדיונים של פופ - לסאונד מקסימלי וגדול. התוצאה היא אלבום שהדלות שלו מביאה לו ניצוץ של אינטימיות, אך היא פונה לכולם להיות ביחד.
ואכן, ב-Sign o' the Times, הגיע לאותו מקסימליזם שהשתוקק אליו מלכתחילה. עם תופים מסיבים, גיטרות שמנות, סינתסייזרים ביזריים אך פשוטים וקול שמשתרע מצווחות סקסיות לרוך ושלווה. ללא ספק, Sign o' the Times ממקם מחדש את ההגדרה ל״פופ״ וכל מקורביו.
אז פרינס, גאון משוכלל שכמוך, תודה לך על ששינית את הדרך שבה הדברים הכי פשוטים קורים. שתקפת סטטוס קוו מזווית אחרת, ונתת לכשרון שלך לדבר בשפה שכולם יבינו ויתפעלו כאחד
- רן ברנע
אני זוכר שכשרק התחלתי לעסוק במוזיקה ובכתיבה, בן דוד קרוב שלי נתן לי עצה שדיי שינתה לי את הראייה. הוא אמר ״אם אתה רוצה להגיע לרמה של הראפרים האהובים עליך, אתה צריך להקשיב לראפרים האהובים עליהם״, וכך, נפתח בפני העולם של האולדסקול. זה התחיל עם טופאק וביג-אל, המשיך עם טרייב קולד קווסט ודה רוטס ואט אט הדלתות נפתחו בפני אל תוך עולם שמסתבר, היה קיים עוד לפני שנולדתי (נאמר בציניות כמובן). ההשפעות המוזיקליות העיקריות של הראפ הן הג׳אז, הסול והפ׳אנק, ובבירור שמעתי איך המורשת ממשיכה את עצמה: טיילר שמושפע מפארל וויליאמס, מק מילר שמושפע מהטרייב וג׳יי-קול שמושפע מנאס.
רק אחרי שקנדריק הוציא בשנה שעברה את To Pimp A Butterfly, שליכד בצורה מושלמת את הפ׳אנק והג׳אז תחת ההיפ-הופ, הרגשתי דחף עז לקפוץ אל העולם הזה ולצרוך כמה שיותר מוזיקה, כמה שיותר מהר. פרינס היה שם מאוד בולט ברשימה, אבל אף פעם לא שמעתי שיר שלו. לא חיברתי בין הפנים, שעד אז ראיתי רק כחיקוי של דייב שאפל, למוזיקה שיצר וההשפעה הכל כך חזקה שלו. לא רק אצל קנדריק, אלא אצל ראפרים מזמנים שונים שמייצגים דברים שונים. ידעתי שפרינס אומן חשוב וסופר מוכשר, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על מקור השפעתו. רק לאחר מותו יצאו כולם מ׳חורם׳ בשביל לבטא צער על מותה של האגדה ברשתות החברתיות; קווסט-לאב כתב מאמר ארוך שבתוכו ציין כי המוזיקה שיצר הייתה מונעת מהמחשבה של ׳זה מה שפרינס היה עושה׳. יאנג ת׳אג פרסם תמונה של פרינס באינסטגרם עם חליפה לבנה כשהחולצה פתוחה לרווחה והוא מחזיק ורד, מתחת לתמונה הופיע הכיתוב ״אני פורש…״ ומיד הבנתי מאיפה צץ הטריגר של ת׳אגר להפיר מוסכמות אופנתיות וללבוש שמלות וחצאיות.
פרינס השפיע על תרבות ההיפ-הופ של היום ברמה עמוקה מעבר למה שחשבתי - זה מעבר לסימפולים ורפרנסים ווקאלים. פרינס הטביע תחושה של חוסר פחד ועמידה יציבה מאחורי האדם שאתה. הוא לקח סיכונים יצירתיים גם בפן המוזיקלי וגם בפן האופנתי. סיכונים שהשפיעו על דורות רבים
- עדי טוכטרמן
מעטים אמני הפופ שה"קאט" שלהם מורגש למשך כמה עשורים מאז תקופת השיא שלהם. עוד יותר מעטים הם אלו שניסו להביא את הנשמה והאידיאולוגיה חסרת הסתירות והמניירות שלהם אל תוך הפופ הפופולרי לתקופה שהם עשו, ופרינס היה מהחלוצים של הנסיון הזה.
לא צריך להיות גאון כדי לזכור כמה הסינת'פופ והניו ווייב היו שליטי הז'אנר בתחילת שנות השמונים, שם גם פרינס פרץ לתודעת הכלל. Dirty Mind העיף את הפוני לחסידי הניו ווייב, כאשר שילב עם הז'אנר הלה פ'אנק עם סינתפופ עדין והמון המון נשמה. ב-Purple Rain הפנומנלי, קיבלנו את אחד מאלבומי הפופ הבלתי נשכחים שיצאו. האלבום הזה מבחינתי כמו קשת - צבעוני, יפהפה, ומפליא כל פעם מחדש; מה גם שכל שיר בו תיפקד כצבע ייחודי אחר. מתחת להמשכונים כיכב Sign 'o' The Times, סוג של אאוטסיידר מבחינת המכלול של אייקון הפופ, שהיה לניסוי הגדול ביותר שלו. הוא תיבל בתוך המיניאפוליס סאונד שהכי מאופיין איתו, את התשוקה האלקטרונית העדינה, והפסיכידליה שתמיד הייתה שם - אל תוך פסגת ההפקה שלו. האלבום הכפול הזה הוא השיעור הכי קשה במערכת השעות. גם השיעור הכי ארוך בנוסף לכך.
הכישרון הזה שנקרא "פרינס" חילחל בי לאט לאט ונעשה לחלק בלתי נפרד ממני. אם זה כששמעתי את השיר "Purple Rain" ותמיד אי שם היו דמעות שרצו לזלוג להן מעודף העוצמתיות והאותנטיות שאפשר למצוא בשיר אחד; או מכתב האהבה שלקח לי כמה שמיעות כדי להבין עד כמה הוא מרגש אותי ב "When Doves Cry" (סלסול הקלידים בסופו לעולם לא ייצא לי מהראש); או הגיטרה הסקסית והממכרת שלוחשת לך לאט ובזהירות "תרקוד" ב"Cream".
יש חסידים של פופ. האלו שקיעקעו את דיוקנה של מדונה, האלו שעדיין מבכים על מותו של מייקל ג'קסון, האלו שעדיין מחפשים אמיתות כלשהי לתיאוריית הקונספירציה על "מותו של פול מקרטני". אני לא מהאלה שיעמדו בצד ויגידו "למה לעזאזל לעשות את זה?", כי זין… ה"קאט" שדיברתי עליו זה זה בדיוק. השירים של אותו אמן שחודרים לך לנשמה ולוקח להם זמן לעזוב אותה לא עושים בה שפטים, אך הם לא מלטפים אותה. הבכי הפנימי הזה שנקרא הזדהות מכאיב במיוחד כשהאמן שאחראי לו נפטר. ביום חמישי ההוא לפני חודש, כשתמר איש שלום לפתע אמרה במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10, "הנה דיווח שמתקבל אלינו ממש מהדקות האחרונות מארה"ב...", לא התרגשתי. חשבתי שמדובר בעוד פורש כלשהו מהמירוץ לנשיאות. הדבר האחרון שציפיתי שיהיה זה "...הזמר פרינס נמצא מת בביתו".
אז משהו התפרץ בי, משהו באותו זמן גם הרגיש לי בוגדני מאוד. הרי לא הייתי "חסיד" של פרינס, אך עדיין מאוד אהבתי אותו, ואותו רגע היה כמו פטיש שמנפץ קיר זכוכית. אז הבנתי שבכל אחד מאיתנו מתחבאת דמות כזאת שאחראית לגרום לנו להידבק לחלוטין לאותו אמן ולגרום לנו להתנהג כמו אחד מהחסידים שהזכרתי למעלה. והדמות הזאת פתאום קופצת, מחזקת את ההתרגשות שבתוכנו, ומרתיחה לנו את העצבים. לא למטרת כעס, אלא לסוג של חוסר אונים מוזיקלי - אתה לא באמת יודע מה לעשות באותו רגע. הרבה שאלות ותהיות צפות להן ומתערבבות בחשק בלתי נשלט לשמוע את שירי האמן עד אינסוף, כמו גם לחפש אחרים שמוכים בשצף הרגשות הזה כמוך. ולמרות שבסופו של עניין הדמות נעלמת, תמיד תדע איפה למצוא אותה.
פרינס לא הפסיק להוציא אלבומים עד מותו, והשמועה אומרת שעוד 1000 שירים שהקליט במהלך השנים נמצאים בכספת שאחותו ירשה ממנו. מי יודע, אולי יש לפנינו כמה קלאסיקות שלא ראו אור לשמוע. או שאולי, בתרחיש האימים, לא יפורסמו כלל. אבל אני יודע שהכספת הזו היא גם המטאפורה לנו - כאנשים שהחביאו רגשות במין "כספת" פנימית שלהם, שרק פרינס הצליח לפצח את הקוד שלהן בעזרת שיריו. או אז, במקרה ואם הכספות האלו ייפתחו שוב למשמע השירים שעוד לא שמענו, שוב אותו קול ישאל אותן (אך הפעם בעקיפין) "Tell me do U like what U hear?", והתשובות תהיינה רבות לתיאור
- תומר מרבני
איור ע״י אייל טאוב
