רגע לפני שהתגייסתי, היה לי משבר קטן עם ההיפ הופ. באותה תקופה עייפתי מהגאנגסטה ראפ והבלינג בלינג, ובעידן טרום יו-טיוב, לא קל היה להיחשף לדברים חדשים שיאתגרו את הרעב שלי למוזיקה נועזת יותר. למזלי, חבר חשף אותי לחומרים של טאליב קוואלי ושות', ומיד הבנתי שהאהבה החדשה שלי היא ראפר מונטוני, רגוע וחכם בשם Common.

 

במשך תקופה ארוכה חפרתי באלבומים של קומון, משנן כל שורה ומתענג על כל ביט, כשהשיא מבחינתי הגיע באלבום הנפלא Be, יצירת מופת של ליריקה חכמה שמוגשת על מצע מלא רגש. אך כאשר ניסיתי לשווא להתחבר לאלבומיו הבאים, Finding Forever ו-  Universal Mind Control החלטתי שהרומן עם קומון, שבינתיים החל להתעסק יותר במשחק, נגמר. עם נקודה פתיחה כזו נגשתי להאזין ל- Black Amrica Again. ממש לא ציפתי לשמוע את קומון של 2005 וצדקתי: קומון השתנה. אבל גם העולם סביבנו השתנה והופתעתי לגלות אמן רעב, נחוש ורלוונטי יותר מאי פעם.

 

גם אם מאוד נרצה, את האלבום החדש אי אפשר לסקר או לנתח, מבלי לדבר על ההקשר התרבותי והפוליטי שמקיף אותו בארצות הברית. נשיא ליברלי שחור שמייצג את המיעוטים, מוחלף בנשיא שמרני שמייצג את העשירים. כוכבי הפופ הגדולים והמצליחים ביותר בעולם מגיעים מהקהילות האפרו אמריקאיות, בעוד שחברי הילדות שלהם עלולים להירצח בכל רגע אם יתקלו בשוטר הלא נכון. הערים הגדולות עוברות תהליך של ג'נדריפיקציה, בזמן שהאוכלוסייה הלבנה מאמצת את התרבות השחורה, דוגמת הוופל והעוף המטוגן, שהפכו למאכל החביב על ההיפסטרים. נראה שהקהילה השחורה מוצאת את עצמה בנקודה בלתי ניתנת לעיכול:  ההבנה שגם עם נשיא שחור, אתלטים שחורים וכוכבי פופ שחורים, החברה האמריקאית (ובתוכה גם הקהילה השחורה עצמה) עסוקה בהאדרת התרבות מחד ומאידך רואה בה כנחותה חברתית וכמכילה אזרחים סוג ב'.

 

המצב המורכב הזה הוליד גל של אלבומים חברתיים שעוסקים בתרבות השחורה, דוגמת Black Messiah של ד'אנג'לו, T.P.A.B של קנדריק לאמר וכעת גם אלבומו של קומון שמגיע כהמשך לאלבומו הקודם משנת2014 - Nobody's smiling. באופן מסורתי, קומון תמיד היה ראפר שהציג את חצי הכוס המלאה ואת הגישה החיובית והאופטימית לחיים. בהתאם, באלבום החדש הוא בוחר שלא לשים במרכז את המחאה נגד החברה, אלא דווקא מתמקד בחיזוק הקהילה השחורה מבפנים. כבר מהשיר הראשון באלבום ׳Joy and Peace׳, הוא מזכיר לקהילה שההצלחה שלהם לא נמדדת ברכוש (״Niggas get foreign cars and think they made it/ It ain't yours 'til you create it״) גישה שנמשכת גם בשיר ׳A Bigger Picture Called Free׳ בו הוא מספר על תהליך ההתבגרות האישי שלו, תהליך שהוא מצפה שיקרה אצל האנשים שלו (״Used to rock Jabos and go out with bros/ Tryna get lots of hoes till I got exposed/ To a bigger picture called free״). הנושא חוזר שוב בשיר ׳Home׳ בו הוא גם מספר על תחושת השליחות (״I was told to write a song for the people/ Take the original Hebrews on an Exodus of Black ״Excellence).

 

נושא חיזוק הקהילה מגיע מזווית נוספת, לא רגילה ואפילו אמיצה בז'אנר השוביניסטי והיא העיסוק בנשים וזוגיות. בעוד שמרבית הראפרים מציגים את הנשים (חוץ מהאמהות) כאובייקט מיני נחות שנועד לכיבוש, קומון בוחר לעודד זוגיות שוויונית ומשפחתית יותר. כך למשל בשיר ׳Lovestar׳ הוא מחנך לא להתבייש ולאמץ את האהבה (״I want to be your everything forever, forever״) דבר שפעמים רבות נתפס כ'רך'. בשיר ׳The Day Women Took Over׳ הוא מציג מציאות אלטרנטיבית בה נשים שחורות לקחו את השלטון ואת הפוטנציאל החיובי שטמון באם החברה תתן להן הזדמנות שווה ("On dollars, it's Michelle Obama, Oprah and Rosa/ The mayor, the shah is Liz Dozier״).

 

 

יחד עם מסרים מחזקים, קומון שומר על חדות ונוקשות כנגד הדיכוי החברתי לאורך ההיסטוריה וגם בהווה. כך, ניתן למצוא התייחסות לקלות על ההדק של המשטרה בשיר 'Black America Again' שנושא את שם האלבום ("Here we go, here, here we go again/ Trayvon'll never get to be an older man"); או בשיר 'Letter to the Free' בו הוא מבקר את ההתנהלות בימינו, בדגש על חוסר ההזדמנויות על בסיס גזעי, שמוביל לסוף ידוע מראש - מוות או כלא (״Institution ain't just a building/ But a method, of having black and brown bodies fill them״).

 

הגדולה האמיתית באלבום לא מגיעה אך ורק מהטקסטים עצמם, אלא דווקא מהמוטיבים שמחברים ביניהם. האלבום מלא רבדים ומספר נושאים שקשורים האחד בשני באופן אינטגרלי, כאשר קומון מזגזג ביניהם ומשלב את כולם באופן ראוי להערצה. כך למשל, האדרת התרבות השחורה לא מגיעה רק באופן מילולי, אלא גם בבחירת ההפקות והאורחים. באלבום ניתן למצוא זה לצד זה את רוברט גלספר, סטיבי וונדר, ג'ון לג'נד ואפילו סמפול של ODB המנוח וביט של ג'י דילה. על מרבית ההפקות מופקד קארים ריגינס (Karriem Riggins), מפיק היפ הופ מחונן ונועז, ומתופף בהרכבי ג'אז מגוונים. גם כאן, החיבור למקורות לא נעשה אך ורק ממניעים של טעם אישי במוזיקה, אלא מתוך רצון לחגוג ולהלל את ההיסטוריה המוזיקלית של הקהילה.

 

מרבית ההפקות משלבת ג'אז וגוספל, המשמשות מצע נוח לקומון כאשר הוא משלב תכנים משיחיים. הנושא משתלב עם הרצון של קומון לחזק את הקהילה ולעודד אותם שהכל יהיה בסדר. בהתאם, הוא משלב גם את הספקות האישיות שלו בשירים כמו 'Rain' או את ההשלמה שלו עם החיים ומותו של אביו בשיר ׳Little Chicago Boy'.

 

האלבום הוא בהחלט הרפתקה אמיתית ומורכבת, הן מבחינה מילוליות והן מבחינה הפקתית, אבל למטבע הזה קיים גם צד שלילי: האלבום מעט מעייף. בעידן בו מרבית אומני הראפ עסוקים במלמול וצעקות, לפעמים קצת קשה להאזין לאלבום בו כל שורה נושאת בחובה עולם שלם כאשר קומון נוזף בנו, מחנך אותנו ומשתף ברגשות הכמוסים ביותר שלו. כן, לפעמים אנחנו רוצים לשמוע איזה שיר טפשי על סירופ שיעול על ביט טראפ בסיסי, דבר שקומון בוודאי לא יעשה. אבל אם אתם מרגישים שבכל זאת בא לכם עומק, רגישות, פגיעות, תקיפות וחוסר התפשרות - האלבום הזה הוא האלבום הטוב ביותר ששנת 2016 סיפקה לנו.