החודש, הודיעה ענקית הסטרימינג האמריקאית נטפליקס, כי ספייק לי יביים סדרה בת עשרה פרקים, המבוססת על סרטו הראשון דל התקציב "She's Gotta Have It", או בעברית - "לא יכולה בלי זה". החלטתי להצטרף לחגיגה במלאת שלושים שנים לסרט שהפך את ספייק לי למי שהוא היום, ולהעיף מבט צפוף להיכל התהילה של אחד הבימאים המוערכים והמשפיעים של זמננו.

 

"לא יכולה בלי זה" מספר את סיפורה של נולה דרלינג, צעירה בורגנית אפרו אמריקאית מברוקלין שמחזיקה בדעות ליברליות ורוצה לבסס את מעמדה כ"אישה המושלמת", תוך כדי שהיא מנהלת רומן עם שלושה גברים שונים. השאלה הנשאלת על ידיה היא - "מי ישלוט על הגוף שלי? על הנשמה שלי? מי יזכה בהם? הם או אני?".

​

הבחור ראשון - ג'יימס אוברסטייד, הוא זכר אלפא רומנטי ואדיב שרוצה רק בטובתה ושאותו היא מעדיפה על פני שני האחרים. השני - גריר צ'יילדס, הוא דוגמן נרקיסיסט ומתנשא. הבחור השלישי הוא מארס בלאקמון - גבר צנום וקשקשן מה"שכונה" בברוקלין, שנועל נעלי נייקי ועונד "אייס" מוגזם בצורת שמו, ומגולם על ידי ספייק לי עצמו. מארס הוא זה שמספק לנולה את האתנחתות הקומיות בתוך הבלאגן שהיא יצרה. בנוסף לשלושת הגברים, יש לנולה חברה לסבית בשם אופל גילסטרפ שחושקת בה גם.

 

*ספוילרים*

ככל שהרומן בין נולה לכל אחד מהבחורים נמשך, כך נוצרת יותר איבה ביניהם, שמגיעה לשיאה בארוחת חג ההודייה בדירתה של נולה אליה היא מזמינה את שלושתם. ארוחה זו הופכת למופע דומיננטיות מגוחך בין השלושה, ובמיוחד מצד מארס וגריר שהורסים את הערב, עוזבים בזה אחר זה, ומשאירים את נולה וג'יימס להירדם לבד. אולם מה שנראה כמו "זיווג גורלי" נשבר בבוקר אחרי כשג'יימס מספר לנולה שהכיר משהי חדשה ומציב בפניה אולטימטום – להיות רק שלו או להיפרד. השיא מגיע כאשר נולה מחייגת לג'יימס ומבקשת ממנו להגיע בדחיפות. ג'יימס עוזב את חברה שלו בביתו ויוצא אליה. כשהוא מגיע היא מספרת לו שהחליטה שהיא רוצה אותו, אלא למרבה ההפתעה ג'יימס לא מאמין לה, אונס אותה, ועוזב את הבית. למרות האונס, נולה מחליטה שהיא רוצה להיות עם ג'יימס. היא עושה כמבוקשו ונפרדת ממארס ומגריר. הסרט שנראה כי יסתיים בסוף הוליוודי טיפוסי, הולך ונעשה קודר יותר. נולה מספרת עם פניה למצלמה שהרגע שבו החליטה להיות עם ג'יימס, היה רגע של חולשה שחלף, ושמהר מאוד היא שבה לבגוד בו. בסיום היא הולכת לישון לבדה באופן שמבינים שהיא לעולם לא תהיה אישה של גבר אחד.

*סוף ספוילרים*

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הסרט זכה בשלל פרסים ותשבוחות ביניהם פרס הסרט הזר של פסטיבל קאן. בעיני מבקרים רבים הוא נחשב לסרט ה"קאלט" השחור החשוב הראשון וזה מכמה סיבות - ראשית, זה היה הסרט הראשון שנעשה על ידי במאי שחור שלא היה קומדיית גטו שמציגה את השחורים כבורים, עבריינים, זונות, ו"מאמות", כמו שנהגו לעשות במאים שחורים מעטים באותה תקופה. כמו כן, הסרט התבטא בייצוג שונה בתכליתו מהייצוג לו זכתה האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בקולנוע בכלל. הסרט חשף לראשונה לקהל הרחב את הבוהמה השחורה בשנות השמונים שהייתה קיימת בעיקר בברוקלין, פילדלפיה, שיקגו, ואוקלנד שבקליפורניה. תקופה זו התאפיינה בדור יוצרים גדול שפעל, גדל, והתחנך על ערכי "התנועה לזכויות אדם" ו-"המהפיכה הפמיניסטית". דור זה יצר לעצמו עולם בטון "מלקולם אקסי" שלווה במוסיקת ג'אז ואופנה ייחודית, והאדיר את הצורך והחשיבות בלמידה כהכרח בשביל החופש. יתר על כן, הבחירה להתעסק במיניותה של אישה שחורה על מסך הקולנוע, הייתה לא יותר ממהפכנית, וזו כיוון שהייתה רלוונטית לכל אדם ללא קשר לצבע עורו או מינו. מבחינה טכנית, הסרט צולם בשלל טכניקות גרילה והציג נרטיב שבור בו הדמויות מדברות למצלמה, ג'אמפקאטים, סצינות חלום, וסצינות אירוטיות שמהלכות בהצלחה על הגבול הדק שבין אירוטיקה לפורנוגרפי. עלות הסרט הייתה 175,000 דולר, תקציב שהיה צנוע גם לאותה תקופה. הסרט הרוויח תוך שנה יותר משבעה מיליון דולר, ולמעשה הפך את ספייק לי מבמאי מתחיל לבמאי כוכב. עם זאת, הסרט זכה לביקורת נוקבת מצד קבוצות פמיניסטיות שביקרו את יחסו של ספייק לי כלפי נשים, בגלל האופן בו סצינת האונס מצולמת, ותחת ההבחנה שהוא לא חוסך מנולה לשלם מחיר על תעתועיה, ומוותר לג'יימס שלא נותן את הדין על האונס שביצע.

 

מעבר לתשבוחות וביקורות, "לא יכולה בלי זה" הביא למסך שתי דמויות מפתח בקולנוע של ספייק לי. הראשונה, ז'וא'ה לי הנפלאה, אחותו של ספייק ששיחקה ומשחקת ברבים מסרטיו, ומוכרת גם מאפיזודת התאומים בסרט "קפה וסיגריות" של ג'ים ג'רמוש (שם היא משתפת פעולה עם אח צעיר יותר מבית לי, קווינסי לי). והשנייה היא מארס בלאקמון, "ברוקלין לאבר", בחור טוב לב שמדבר הרבה יותר ממה שהוא מסוגל לעשות. הדמות הפכה עם הזמן למעין סמל מסחרי של ספייק לי בתרבות הפופ, כשהוביל את הקמפיין של המותג "אייר ג'ורדן" לצד אגדת הכדורסל מייקל ג'ורדן, בסדרת פרסומות בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. פרסומות אלו זיכו את ספייק לי ב-2006 בדגם על שמו כמחווה. עבור רבים דמות זו היא הדבר הקרוב ביותר לספייק האמיתי. כמו בטח אוהדי ה"ניו-יורק ניקס" שצפו במשחק 5 מול אינדיאנה פייסרז בפלייאוף בשנת 1994, בו האוהד מספר אחד שלהם, הלוא הוא ספייק, התגרה בכוכב היריבה, רג'י מילר, וגרר טראש טוק במשך כל הרבע האחרון של המשחק, בו רג'י פירק את הניקס להפסד היסטורי. בסיום המשחק לעג לספייק לי כשנשאל על ידי השדר "מה היה לך ספייק לי?" והשיב, "Spike who?".

 

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ספייק לי נולד באטלנטה ב-20 במרץ 1957 בשם שלטון ג'קסון לי. הכינוי ספייק ניתן לו על ידי אמו וסימל את העצמאות ואת הקשיחות שהפגין בתור ילד צנום. מגיל צעיר הוא פיתח מודעות גבוהה לגבי זהותו האפרו-אמריקאית, וזאת הודות להוריו. אמו, ז'קלין, שהיתה מורה לספרות ולאמנות שחורה בבית ספר פרטי, ואביו, ביל, היה ג'אזיסט (והלחין כמה מפסי הקול של סרטי בנו, ביניהם גם "לא יכולה בלי זה", שם הוא גם משחק). כשהוצע לספייק בגיל מאוחר יותר לעבור וללמוד בבית ספר פרטי של ילדים לבנים, הוא סירב, והחליט שהוא רוצה ללמוד בבית ספר ציבורי בברוקלין. בתקופת הקולג' בחר ללכת בדרך אביו וסבו ונרשם ל"מורהאוס קולג" באטלנטה, קולג' שידוע בלימודי היסטוריה ותרבות של האוכלוסייה האפרו–אמריקאית, ששם קיבל את התואר הראשון שלו בתקשורת המונים. שנת 1977 היוותה נקודת מפנה בחיי לי, אחרי שאמו נפטרה והוא שקע בדיכאון כבד.

 

חבריו לאותה תקופה ניסו לעודד אותו ונהגו לקחת אותו לבתי קולנוע. מהר מאוד הוא היה למעריץ של סרטים ובימאים וזיהה את יעודו - ליצור סרטים על חייה של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית ב"כל דרך אפשרית" (מוטו שאימץ ממלקולם אקס ומופיע בסוף כל רול קרדיטים בסרטיו), והצטרף למגמת הקולנוע במכללת ניו-יורק (NYU). לאורך כל תקופת הלימודים הוא התפרנס משליחויות של סרטים לבתי קולנוע, וכמנקה בחברת הפצה של סרטים, עד שעבודתו הקשה השתלמה, ובתום לימודיו זכה לי בפרס האקדמיה לסרטי סטודנטים על פרויקט הגמר שלו, "Joe's Bed-Stuy Barbershop: We Cut Heads". בשנת 1993 הוא קיבל מאוניברסיטת ניו יורק את התואר "מאסטר" באומנות, ובשנת 2002 מונה למנהל האמנותי במחלקת הקולנוע של האוניברסיטה. הוא היה מועמד פעמיים לפרס האוסקר - בפעם הראשונה על תסריט סרטו המצליח ביותר, "עשה את הדבר הנכון", בשנת 1990. על הסרט זוכה פרס הסרט הטוב ביותר באותו הטקס, "הנהג של מיס דייזי", התבטא לי בפרובוקטיביות כשאמר שהיה נפגע פחות אם לא היו בוחרים בסרטו כמועמד לאוסקר, מאשר שנפגע מאיך שמוצגים השחורים בסרט. מועמדותו השנייה הייתה בשנת 1997 עם הסרט הדוקומנטרי "ארבע ילדות קטנות", המספר על פיגוע טרור בכנסייה שחורה באלבמה בשנת 1968.

 

בשנת 2007 ביים ספייק לי מיני סדרה דוקומנטרית הנקראת "כשהסכרים קרסו", שזיכתה אותו בשני פרסי אמי, ובנוסף עוד פרס על העריכה. "כשהסכרים קרסו" נחשבת לאחת מהיצירות הדוקומנטריות הטובות ביותר של ערוץ HBO, ועל אורכה בן הארבע שעות, היא בוחנת את תפקודה של ממשלת ארה"ב במצב החירום בהוריקן קטרינה בשנת 2005, ומצביעה על אחריותה לאסון שכמעט מחק את בירת הג'אז, ניו-אורלינס. בטקס האוסקר של שנת 2016, הוענק לספייק לי אוסקר של כבוד, אותו החליט שלא לקחת כאות החרמה. אותו הטקס, שכונה "האוסקר הלבן", עמד במרכז מחאה בכך שלא היה מועמד שחור אחד באף קטגוריה מרכזית (סרט, בימוי, משחק, ותסריט).

לסיכום, הסרט ״לא יכולה בלי זה״ הוא אולי סרטו החשוב ביותר בקריירה של ספייק לי. לדבריו, סרט זה הוא המפתח שפתח עבורו את הדלת ליצור בעתיד את יצירותיו המוכרות כגון "עשה את הדבר הנכון", "קדחת הג'ונגל", "מלקולם אקס", ואחרים. אולם לסרט זה יש עוד הישג גדול, והוא החברה "40 Acres And A Mule". החברה, אותה השיק לי, קרויה על שם הפיצוי הניתן לעבדים השחורים שהשתחררו ממעבידיהם לאחר מלחמת האזרחים בארה"ב, ובו ניתנו להם 40 אקר אדמה ופרד למען עבודות חקלאות. החברה הייתה תחילה לחברת ההפקה של סרטיו, אך התפתחה לחברת שיווק רב תכליתית; דרכה הפיץ את אומנותו, מכר מזכרות, כפתורים, פוסטרים, סרטים, וספר קולנוע שכתב ונקרא "She's Gotta Have It: Inside Guerilla Filmmaking". חברה זו הפכה את ספייק לי מבמאי כוכב למותג, הרבה לפני שפאף דדי חשב על "בדבוי" וג'יי זי חלם על "רוק-א-פלה". חלק מסרטיו היוו מקפצה לשחקנים גדולים כמו דנזל וושינגטון, סמואל ל. ג'קסון, ו-ווסלי סנייפס. כל מה שנשאר הוא להודות ולברך את ספייק לרגל שלושים שנות יצירה, ולחכות שהפרק הראשון של "לא יכולה שלי זה" יתחיל בנטפליקס עם הכתובית המוכרת - "A Spike Lee Joint", וייגמר ב- "Ya dig? Shonuff!! By Any Means Necessary".