נכתב ע״י בועז גילר
2016
ההמשך המסתורי: 20 שנים ל-It Was Written
20 שנים לאחר יציאתו, It Was Written של נאס נשאר אלבום מוזר בקריירה של הראפר המוכשר, ומסמל את השנים העתידיות של נאס כראפר שכל הזמן מחפש את עצמו - ועדיין לא מצא. מבט ייחודי על האלבום שמוחבא אי שם בהיפ הופ של הניינטיז
אין שאלה שחובבי ההיפ הופ אוהבים יותר מ"מי הם חמשת הראפרים האהובים עליך?". בחיי שביליתי את רוב התיכון בניסיון לענות על השאלה ה'מהותית' הזו. אבל מה כזה מורכב בה? השם הנוסף הזה שתמיד צץ משום מקום, בדיוק כשחשבת שמצאת את הדירוג המושלם. השם הזה הוא כמובן "נאס", הראפר שלעולם לא נרגיש בנוח להוסיף, או להחסיר, מרשימת חמשת הגדולים ביותר. החודש ימלאו 20 שנים לאלבומו השני, It Was Written, וזו הזדמנות מצוינת להיעזר באלבום ולבחון באמצעותו למה וכיצד נאס מוצא את עצמו תמיד במיקום המפוקפק בו הוא לא חלק מן המיינסטרים, אך גם לא מהווה מילה נרדפת לאיכות, עד היום.
אחרי הפתיח הסובייקטבי משהו, נעבור לכמה עובדות: על פי כמה מהמגזינים הגדולים בעולם (Billboard The Source, Rolling Stone) אלבומו הראשון של נאס, Illmatic, נחשב לקלאסיקת היפ הופ עטורת שבחים. עובדה נוספת שעליה אין עוררין היא שההצלחה המסחרית של Illmatic נחשבה לבינונית לכל היותר, עם מכירת 59,000 אלבומים בלבד בשבועיים הראשונים וללא שיר אחד במצעד ה- Billboard 100. אפילו הסינגל הראשי באלבום, ״Halftime״, צלח בשיאו למקום השמיני בלבד במצעד הראפ וההיפ הופ האמריקאי.
אז איך יכול להיות שאלבום שנחשב כל כך טוב, זוכה להצלחה מסחרית כל כך נמוכה? התשובה נמצאת בגוף השאלה, או יותר נכון, בגוף הפרדוקס שקיים בכל תחומי האמנות: לעיתים נדירות יצירה מוצלחת זוכה להצלחה מסחרית בזמן אמת, בעוד רובן זוכות לאהדה של קבוצות קטנות והרמת גבה כללית מצד הציבור הרחב. אז Illmatic לא זכה להרמת גבה, אבל את מירב השבחים הוא אכן קטף מהאנשים הקטנים, מהשכונות עליהן הוא כתב, מהמפיקים והקולגות. בטח לא מהקהל הלבן או מהמצעדים אשר לא התעניינו במציאות של הגטו, אלא אלו שהוקסמו מחיי הפשע והאקשן הבלתי פוסק אותם סיפקו המאבקים בין חופי ארה"ב עקב רציחתו של טופאק.
Nas - Halftime
אבל נאס זכה לאהדה ממקום נוסף ולא צפוי. אותה האהדה הגיעה מאיש עסקים צעיר בשם סטיב סטאוט שבאותה העת שימש כמנהל החלק ה'אורבני' של Sony Music. סטיב, שהתאהב בנאס אחרי שהאזין ל- Illmatic, הבין שמדובר באמן מבריק ובפוטנציאל עסקי מבריק לא פחות. סטיב הנחוש לא בזבז רגע וקפץ לקווינסבורג, חמוש בלקסוס החדשה שלו, תוך שהוא מנסה לתשאל את תושבי השכונה לגבי נאס. לאחר כמה שאלות, שליפת אקדח מצידו של אחיו של נאס, הבהרת כוונות וישיבה עסקית קצרה, סטיב הצליח להחתים את נאס, תוך שהוא מציע לו כיוון עסקי-מוזיקלי חדש ומסחרי יותר. נאס, שבאותה העת נאלץ ללוות כסף עבור החליפה אותה שכר לטקס פרסי ה-MTV, הבין שאם הוא רוצה לשחק במגרש של הגדולים, אסור לפספס את ההצעה שעומדת מולו והולכת לשנות את חייו.
הכיוון אליו משך סטיב כלל שני מרכיבים עקריים: ביטים מלודים ומלוטשים יותר, בניצוחם של צמד המפיקים העולים, The Trackmasters, וגישת כתיבה עוצמתית ומפוארת יותר שמתארת את חיי המאפייה. רבים מן המאזינים מאוד הופתעו לשמוע את נאס מרפרפ לפתע על סמפולים של סטינג, או מרשה למלודיות מתקתקות לגנוב חלק נכבד מתשומת הלב בשירים כמו ״If I ruled the World". יחד עם זאת, נראה שדווקא חלק מאותם שירים הפכו בהמשך לא רק ללהיטים, אלא גם לקלאסיקות חמוצות-מתוקות, איכותיות אך קיצ'יות, כמו שרק להיטי הפופ של שנות ה-90 ידעו לספק לנו. במבט כולל על הביטים ובייחוד בהשוואה לביטים ב-Illmatic הקלאסי והמרענן, קל להבין מדוע It Was Written לא הפך לקלאסיקה. כאשר האלבום שלך מכיל ביטים שנועדו להתאים לרוח התקופה - קשה ליצור יצירה אל זמנית.
מבחינה ליריקלית, נראה שנאס כיוון לרוח התקופה גם כן. תם עידן סיפורי השכונה המיועדים לגטאות. מעכשיו מיישרים קו עם אמנים כמו Raekwon ו-Jay Z, והלייבל Bad Boy, ומדברים על חיי מאפיה מפוארים, אלכוהול יוקרתי, רכבי ספורט ושאר הג'אז שמאפיין את סגנון ה-Mafioso שהיה בשיאו באותם השנים. נאס כבר לא מייצג את האדם הקטן מהשכונה. מאותו הרגע הוא נאס אסקובר אשר מייצג את תרבות הפשע המאורגן. "תזייף את זה עד שזה יהיה אמיתי", הייתה גישתו של סטיב.
רבים מהמבקרים רואים באלבום ניסיון מאולץ של זיוף חיי הפשע, טריק מסחרי שנועד לייצר מכירות. מבט מעמיק ביותר באלבום דווקא יכול ללמד על סוג של חיפוש עצמי. חלומות מול מציאות, סלידה מחיי הפשע אל מול פיאור אורך חיים זה, פעלתנות ושאפתנות, אל מול ניצול ופאסיביות - תוקף אל מול הקורבן. בהאזנה חוזרת לאלבום וברטרופרספקטיבה, אי אפשר שלא להרגיש שנאס רואה את ה"פשע" וה"תעשיה" כאותו הצד של המטבע. בשני התחומים קיים מרדף אחר הכסף, הכבוד והיוקרה, תוך שהחושקים בהם ירמסו את כל מה שנמצא בדרכם כדי להצליח.
כך לדוגמה ניתן למצוא פיאור של חיי הפשע בשירים כמו ״The Message״, שבו מלבד תיאור הרכבים המפוארים, האלכוהול היוקרתי וההימורים המוצלחים, נאס גם עוקץ את הבריונים המזויפים, דבר אשר נתפס מבחינת רבים כקריאת תיגר על טופאק ומצהיר ש"יש רק מלך אחד", קריאת תיגר על נוטוריוס ביג, שבא גם מניו יורק. אותו הכיוון ממשיך גם בשירים נוספים דוגמת "Street Dreams" בו ניתן למצוא סיפורים על סחר בסמים בניסיון לעשות מיליונים, או תיאורים של הלבנת כספים בשיר ״Affirmative Action״. אך האם נאס באמת חיפש צרות עם ביגי ופאק? האם הראפר שעליו ג'יי זי כתב "הוא מעולם לא מכר אפילו אספירין" אכן מייצג את תרבות הסחר בסמים? התשובה היא כנראה שלא, אבל הכתיבה על כך אכן עזרה לו ליצור כותרות.
Nas - If I Ruled The World (Imagine That)
רבים לא יודעים זאת, אבל התכנון המקורי לאלבומו השני היה דווקא לדבוק באותו הכיוון של Illmatic, אך בגלל פערים גיאוגרפים העבודה עם המפיק Marley Marl בעל הסאונד הדומה לא יצאה לפועל. במקום אלבום נוסף אשר כנראה היה משאיר את נאס באותו המסלול של יקרי האנדרגראונד, זכינו כמאזינים לקבל הצצה לחייו של אמן אשר עדיין מחפש את עצמו. אותו המאבק, בין הט'אג מהשכונות אל מול המבקר של תרבות זו, בין מכונת הלהיטים לאמן שמבסס את שיריו על נובלים ומשוררים, הוא אולי הסיבה שלעולם לא נדע למקם את נאס בין הטוענים ל"מיינסטרים" לבין הטוענים ל"איכות". איך נוכל לעשות זאת? נראה שאחרי עשרים שנה, גם הוא בעצמו עדיין לא לגמרי מצא את מקומו.
כותרות נוספות שנאס הצליח לייצר הגיעו משיתוף הפעולה שנרקם יחד עם ד'ר דרה, בתקופה בה שיתוף פעולה בין החופים נתפס כטאבו. אך דרה ונאס, או יותר נכון צוות השיווק של נאס, ידעו שאיפה שיש טאבו שנפרץ ישנו גם הייפ נלווה. שיתוף הפעולה מצליח למצב את השניים כ"בוסים" אשר עסוקים ברווחים ולא במלחמות הילדותיות: נראה שהאמירה כאן נוטה יותר ל"כך מתנהגים מאפיונרים אמיתיים שחושבים על כסף" יותר מאשר "בואו נפסיק לחיות כמו מאפיונרים שעסוקים במלחמות".
אל מול תיאורים אלו וכפי שנכתב להעיל, ניתן למצוא באלבום גם ביקורת רבה נגד תרבויות הפשע והמיינסטרים. דוגמה לכך ניתן למצוא בשיר ״I Gave You Power״ המתאר את החוויות האלימות של השכונה ואת הטרגדיה הצפויה מראש של עולם הפשע, אך הפעם, מנקודת מבטו של האקדח, ולא של האוחז בו. שינוי הזווית מאפשרת לנאס לספר את מה שכל הראפרים האחרים כבר סיפרו בעבר, אבל מנקודה שונה לגמרי שללא ספק זעזעה כמה וכמה מהאזינים האדישים ביותר. האקדח, שמרגיש מנוצל, מחליט לבגוד בבעליו ברגע האמת, רק בשביל להיות מנוצל שוב בידיו של אדם אחר. בשיר זה לא ניתן שלא לתהות האם האקדח אכן מייצג אקדח, או שהוא מייצג גם את נאס שמרגיש מנוצל על ידי הגטו והתעשייה? או שאולי התעשייה וחיי הפשע הם האקדח, שברגע האמת יבגדו בנאס?
דוגמה נוספת לקריאה נגד חיי הפשע ניתן למצוא גם בשירים "Watch Dem Niggaz" שמציג את הקנאה והבוגדנות שמלוות את ההצלחה, ובשיר הבונוס "Silent Murder" המספר על הקלות בה חברים בקהילה השחורה מחסלים אחד את השני תוך חוסר רצון להתמודד עם השלכות מעשיהם. השיר נגמר בהתייחסות לסיפור קין והבל, בה אח אחד רוצח את השני מתוך תחושת עלבון ורדיפה אחרי כבוד. בשיר "Black Girl Lost", אשר מבוסס על נובל מאת הסופר דונלד גוניס, מבקר נאס לא רק את אלו שלוקחים חלק פעיל בחיי הפשע, אלא גם את מי שנסחף ואפילו הופך לקורבן. בשיר זה נאס מספר את סיפור חייה של אישה שחורה צעירה, אשר הייתה טהורה, אך במרדף אחר הכסף והיוקרה, היא לבסוף איבדה את דרכה. אכן, מעט קלישאתי, אך בכל זאת אמירה מעניינת בתוך אלבום שכביכול מהדר את חיי הפשע.
האלבום נסגר באחד מהלהיטים הגדולים ביותר שלו, ״If I Ruled the World״, בו הוא מארח את לורן היל. השיר מהווה סוגר מושלם לאלבום, סיכום משנתו של נאס תוך שהוא מספר לנו איך מבחינתנו היה נראה עולם אידיאלי בעולמו של ספק מאפיונר, ספק קורבן של חיי הפשע. נאס לא מרגיש בנוח לפאר את חיי הפשע, אבל הוא גם לא מרגיש בנוח להישאר עני ומחוץ למצעדים. הוא יודע לספר לנו איזה כיף זה להרגיש בשליטה, לקנות מה שאתה רוצה, לקבל כבוד מכולם - אבל בסוף להזכיר לנו, גם אם במרומז, שמדובר בעטיפה ריקה. החלום של כל בחור שגדל בגטו הוא להיות גדול, מצליח, מאפיונר מפורסם או כוכב היפ הופ רב להיטים. זהו האקדח שגורם לכולם לכבד אותך, אך באותה מידה גם יכול לבגוד בך ברגע האמת.
