"מה זה The Healing Component?", מישהי שואלת את מיק ג'נקינס בשיחה שפותחת את האלבום. "תגידי לי את", הוא עונה לה. במשך שעה וקצת הוא באמת מחפש את הדבר הזה, הרכיב שירפא, אבל לא יהיו תשובות כי אין כאלה. זה רק חלק מהתהליך שהתחיל ג'נקינס עם מים. "מים היו רק ההקדמה לרעיון שישנה אמת", מיק יגיד בסוף האלבום ויתייחס אגב כך למיקסטייפ שקדם לאלבום, The Waters, שיחד עם המיקסטייפ The Waves, הניחו את המחשבות שממשיכות לרוץ באלבום הזה. אז כן, דיי ברור שלמיק ג'נקינס יש פיקסציה עם מים, אבל זה בדיוק מה שהפחיד אותי לפני שהקשבתי לאלבום הזה. אם במקרה נשבר לי הלב והאדמה נשמטה תחת רגליי כשאני אמורה להקשיב לאלבום שלם שמתרחש מתחת למים (כמו הפרק ההוא של "בוג'אק הורסמן") - לצלול עם כל הרגשות האלו זה יהיה הדבר הכי חכם לעשות עכשיו? פחדתי. זה מה שקורה עם אנשים שנשבר להם הלב כמו שנשברת זכוכית: אני מפחדת, מפחדת לעשות עוד משהו שאולי יגרום לשאר החתיכות שעוד מחזיקות את עצמן להתמוטט גם. מי מבטיח לי שהכול לא יהיה רק גרוע יותר? אף אחד לא מבטיח, גם לא מיק ג'נקינס.

 

הוא גם לא שם, מיק ג'נקינס. הוא מדבר על אהבה, מערכות יחסים, ושברון לב, אבל הוא לא מדבר על ספציפיות. ברוב הפעמים אלו בדיוק המקומות שבהם דברים לא עובדים - אם משהו הוא כללי מדי, איך אני יכולה להזדהות איתו? אבל למיק ג'נקינס יש אמונה כמעט דתית ביכולות של מים. זה מה שמחזיק אותו כשהוא ממשיך לשאול שאלות ולהעלות תהיות באלבום הזה, ואני מנחשת שזה גם מה שגורם לו להתפלל ולבקש שוב ושוב לאורך כל האלבום הזה: "Spread the love". זה נשמע קיטש, וביום רגיל בטח הייתי מעקמת את האף ומתנגדת, אבל כשאין קירות סביבך, זו דווקא בקשה, שלא לומר תחינה, שיכולה לגרום לך להרגיש פחות נטוש.

 

כנראה שהייתי אמורה להקשיב לאלבום הזה. לפני כמה חודשים, עשיתי שיחות 4:20 עם אנשים מתחלפים כשהשאלה בהן הייתה תמיד קבועה: "מה הדבר הכי חשוב בעולם?". רוב האנשים מסתבכים עם שאלות פשוטות על דברים מורכבים. רק אדם אחד היה נוכח קבוע בשיחות האלו והתשובה שלו תמיד הייתה אותו הדבר: "מים". האדם הזה הוא לא מיק ג'נקינס, אבל אני מרגישה שלפעמים יוצרים מגלמים בתוכם את סך כל האנשים האלו שהותירו בנו חותמות.

 

כמעט כל השירים באלבום משאירים בך משהו אבל רק כמעט: יש 15 שירים באלבום הזה והוא אמנם רק 62 דקות, אבל מיק ג'נקינס (בן 25) הוא יוצר של השנים האחרונות, וככזה, גם הוא מביע את מה שאני מרגישה כמעט בכל יצירה - עודפות. תחשבו כמה "הסמויה" הייתה עוד יותר טובה פחות עונה אחת (שתיים בבקשה), כמה טרנטינו היה נשאר טרנטינו אם הוא היה עוצר ב"ממזרים חסרי כבוד", וכמה הייתי מצליחה להקשיב באמת לאלבום האחרון של דרייק אם לא היו בו 20 פאקינג שירים. גם ב-THC לא צריך את כל השירים שבו - 'Fall Through' ,'As seen in Bethsaida', ו-'Prosperity' הם שירים שבעיקר ממחזרים רעיונות שעבדו טוב יותר בשירים אחרים. את כולם הפיקו THEMpeople, ג'סט סייאינג.

 

למרות זאת, זה כן אלבום שלם כשמקשיבים לו כרונולוגית ובבת אחת. האלבום נפתח ונסגר בשיחה, והשיחות יחזרו ויכנסו מתוך השירים ויהיו שזורות לאורכו. וממש כמו מתחת למים, לפעמים אתה שומע חצי שיחה מתוך המים, ואז המילים מתעוותות כולן והמשפטים הופכים לשברים, ולפעמים אתה שומע את העולם מתנהל מעליך באקו, כשאתה רחוק ממנו ונמצא עמוק בתוך המים. "Underwater tryna breathe for myself/ Going deep so the pressure is massive", מיק שר ב-'Strange Love'. שירים כאלו יושבים לי בדיוק על הנקודה שארל סוויטשירט קבע בה טריטוריה: אמני היפ הופ שמצליחים לגרום להכול להרים, אבל זה לא סותר את העובדה שמעל הכל יש תחושה של מלנכוליה שבזקו אותה מלמעלה. זה מה שהופך את השיר הזה לספוט און - רצועה טריפית וארוכה שמשתנה, עולה, יורדת ונמתחת, ומעליה מיק מבקש/מזהיר: "Don`t go insane". אני לא יודעת אם אני יכולה להתחייב על זה, אבל אני יכולה להקשיב לזה שוב ושוב ולקוות שבאמת לא אשתגע. זה עצוב אבל מנחם: זה ההילינג קומפוננט.

​

גם שפיות היא עניין שיחזור שוב ושוב. למיק ג'נקינס יש אמונה בכוח של מים וזה מחזיק אותו, זה מה שהופך אותו לאופטימי למרות שהוא שוב ושוב מפרק מערכות יחסים, שברונות לב, וחוסר וודאות. כן, ברור, הוא גם מדבר על גזענות וניכוס תרבותי ולא פעם אחת, אבל באלבום הזה אין כעס. איך אפשר לכעוס כשאתה מתחת למים? אני כותבת את זה רק כי בדקתי את זה: נכנסתי למים בחוף הריק של חוף ירושלים. יש בי מספיק כעס שיכול לגרום למערבולות בים, אבל אי אפשר להתנגד למים - הם חזקים ממך, הם מנטרלים אותך, ואם אתה מוכן לסמוך עליהם ולתת להם להחזיק אותך למטה, הם גם ירפאו אותך. פשוט ככה. לא להרבה זמן, לוקח משהו כמו רבע שעה עד שהעור מקבל מרקם אבסטרקטי, ולוקח 62 דקות לאלבום הזה להיגמר, אבל זה משהו.

 

כמובן שהנוק אאוט של האלבום הזה מגיע באמצע שלו ומשכלל את הרעיונות המופשטים שבו לכדי ׳Drowning׳, שיתוף הפעולה המעולה עם BADBADNOTGOOD; אבל אל תתנו לזה לגרום לכם להעביר את ׳?This Type Love׳, שיחה שמיק מנהל בין לבין עם מישהי ומלאה בתובנות מעניינות. ׳Drowning׳, בהתאם למעמד שלו, מלווה בקליפ מדהים. אבל גם בלעדיו, זה לא שיר שיוצא מהראש, ונראה לי שהייתה כוונה מלאה לכך. מיק ג'נקינס יודע כשהמציאות מכה בך חזק, אתה אמור לטבוע - אבל הוא לא ממש מוכן לזה. "Wait, That don`t sound right", הוא משתהה. יצור אופטימי ומלא תקווה שכמוך, מי בכלל חשב לערער על הקביעה הזאת? ברור, הוא אומר יותר מפעם אחת שנצטרך סמים בשביל לעמוד בסיטואציה הזאת, אבל לטבוע? לא בטוח. בינתיים אנחנו שם, בטביעה. "I can`t breathe", נאמר שוב ושוב ושוב. גם אני לא יכולה לנשום. אז מה עושים?

 

מביאים את האורח הכי מעניין באלבום: Kaytranda. אני מקבלת לתוך חיי כקביעה כמעט מדעית את העובדה שכל דבר שקייטרנדה הגאון מדי נוגע בו, הוא זהב. ׳Communicate׳ הוא פור פליי מחרמן ומרים עם פזמון ממכר ששרה Ravyn Lenae. אין לי מושג מי זאת, אבל אני רוצה לשמוע עוד. ב-׳1000 Xans׳ כבר לא טרחתי בכלל לבדוק שזה הוא, את האפקט של Kaytranda מזהים מהצליל הראשון. בקיצור, מדובר בבאנגר.

 

גם Noname היא אורחת מבורכת שלגמרי מתעלה על עצמה בשיר ׳Angles׳. מי ששמע את Telefone, אלבום הבכורה שלה, יודע לא לצפות לפחות מזה. אבל כן, הפלואו שלה רוצח בשיר הזה, מהטובים ביותר באלבום. כמו SZA לקנדריק למאר, יש שילובים שהוכתבו מלמעלה. גם קסבייה עומאר ששר בפזמון את המשפט אולי המנחם ביותר מכל האלבום הזה: "Hope the bridges we burnin/ Light the way for another day", הוא דיבור ששווה לבדוק.

בשיחה שסוגרת את האלבום, מיק אומר שזה יכול להיות אינטימי יותר ממה שציפיתם. אמנם הייתי שלו כבר ברפרנס השני שספרתי להארי פוטר (פטרונוס והורקרוקס, כנראה שתיים מהמטאפורות היפות ביותר בעיניי לצדדים האפלים והמוארים של הנפש), אבל הוא צודק, זה באמת אינטימי יותר משחשבתי. זה מרפא כשמקשיבים לזה במקשה אחת. ואם אתה בא שבור כמוני, פתאום מושגים כמו "Pray" ו-"Spread Love" לא מגרדים לך בעצבנות את הפצע - אלא מחזיקים אותך, שתצליח לנשום גם אם אתה מתחת למים.