נכתב ע״י רן ברנע

צולם ע״י תמוז רחמן

2016

ניתן לשים לב אצל הרבה אומנים השתפרות בין אלבום לאלבום. זה נובע הרבה מהתקדמות כלכלית (שיפור בציוד וכו'), והתפתחות אישית. גם אצלך, במרווחים של שנתיים בין אלבום לאלבום, אפשר לשמוע עליית מדרגה עקבית - איך אתה מסביר את זה?

כתיבה של ראפ זה משהו שאף פעם לא בא לי בקלות. גם עכשיו, אני עובד על האלבום החדש ושובר את הראש. עבודה על וורסים נהייתה עם הזמן מלאכה מאד מורכבת עבורי. אני עובד עם אנשים ומקפיד לקבל ביקורת, מה אפשר לשפר. אני עכשיו במלחמה עם עצמי, לנצח את ברוכים הבאים לפתח תקוה. ולפני זה הייתי צריך לנצח את בור ועם הארץ - זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים.

 

למה?

כי בור ועם הארץ הרבה יותר משקף את מה שניסיתי להעביר לעומת צדיק אחד בסדום. צדיק היה ניסיון חיפוש, ובור ועם הארץ כבר הבנתי שאני צריך לעשות א' ב' ג' ד'. בברוכים הבאים זה התעצב יותר בעזרת פצצתי (עומר מור, המפיק המוזיקלי באלבום). אני לא מתייחס בקלות ראש ליצירת אלבום, ואם התחושה היא שיש שיפור אז כנראה הכל בסדר, ההחמרה היא ראויה.

 

בקפה וסיגריה אתה אומר "אני מוזיקאי אנונימי במוזיקת שוליים". ברטרוספקטיבה (קרובה אמנם), האם גם אתה רואה את עצמך כאנונימי, וההיפ הופ כמוזיקת שוליים?

לא התכוונתי לעקוץ, אלא להראות את המצב. אני עובר תהליך של קילוף האגו בשנים האחרונות, אך ורק מול עצמי. רציתי להגיד שאני לא כזה מצליח - לאן החיים שלי הולכים אחרי הפרידה? יצא לי להבין בדיעבד שזה נבע מכתיבה לא מודעת. המשפט "הכל הולך לפי תכנית העל אחויה" חוזר גם למקום הזה.

​

לגבי האגו, אני מסכים שיש טוב ויש רע. האגו דוחף אותך להשתפר, להיות הגרסה הכי טובה של עצמך. במיוחד בהיפ הופ. אני רוצה לעשות מוזיקה מדהימה, אבל צריך להתקיים איזון עם האגו.

 

עבדת קשה מהתחלה, האלבום הראשון לא הצליח כמו השלישי לדוגמה. באותו זמן ראית איזו נקודת אור, או שעבדת בערפל?

הייתי לוט בערפל, בעיוורון. רציתי לעבוד ויהיה מה, זה היה הדבר היחיד שאני צריך ואמור לעשות, לא יודע להסביר בדיוק.

 

יש לך שירים שמבטאים סקאלה רחבה של מצבי רוח, ובהקצנה ניתן לקרוא לכך אפילו סוג של מאניה-דיפרסיה. מה ההליך המחשבתי שגורם לך ליצור שירים כל כך שונים?

זה לא מרגיש לי כמאניה דיפרסיה, זה מרגיש לי הדבר הכי שפוי בעולם. מרגיש לי לא שפוי להתעסק בפן מוזיקלי אחד, בהלך רוח אחד. כל בן אדם הוא עולם ומלואו. אני לא מכיר בן אדם שהוא לא מכלול של תחושות ורגשות. בתהליך עם עצמי, הרגשתי צורך לבטא תמונה רחבה. יש לי סיפורים ששווה לספר אותם אבל הם אף פעם לא יתעסקו סביב אותה ההרגשה - בין אם היא שמחה או עצובה. במקום שאני נמצא בו, באופן אישי יותר קל לי ליצור דברים ממקום עמוק, ומוזיקה שמחה היא הדבר שהכי קשה לי לעשות בעולם.

​

באמת בשירים טעונים יש איזה מימד של ריפוי עצמי, להוציא קיטור. השאלה אם בשירים השמחים אתה מצליח להגיע לאופוריה?

אני מנסה לתעל את השמחה שיש לי בחיים, מעבר להרבה חומרים עצובים שמתבטאים במוזיקה שלי, אני בעצם שטותניק. את המקומות האלה חשוב לי להעביר ברגאיי, בנונסנס. ב׳סבבה׳, הבחירה לעמוד בגלימות אדומות (בוידאו), זה לקחת את עצמך בהומור, כמו הגישה של נייג'ל האדמו"ר, בויאקה, שחר סוויסה. אני רוצה לספר למאזין מה אני עובר בחיים. בבור ועם הארץ ניזונתי מהרגשה של תהום. זה עבד, אבל אני מנסה להיות דינמי, לעבור לאתגר הבא.