זמן לבקר את ההקלטה האחרונה של ֿThe Weeknd, הלא היא Starboy. טכנית זהו אלבומו השלישי, אף כי הוא נמצא בסצינה שנים רבות. וויקנד החל את דרכו אי שם ב-2011 כאשר שחרר שורה של מיקסטייפים חינמיים להורדה, שהתקבלו באהדה מצד מאזינים ומבקרים כאחד.

​

בדיוק באותם מיקסטייפים הוא גיבש את תדמיתו האמנית כילדון עגמומי, רגיש ופגיע, ששר RnB עלילתי בטון סוחט דמעות. אותה יכולת עזרה לו לחמוק מהמשבצת של עוד אחד מבני טיפוחיו של דרייק, שניהם אגב מטורונטו, וכך יכל להתפתח לשם דבר במגרש המוזיקה העולמית.

​

הבעיה המרכזית באלבומיו של וויקנד נעוצה בחוסר העקביות שלהם. הסינגלים נעים בין התפרצויות גאונות לשממות צחיחות של בינוניות, המהוות יעד התאבדות חם למוזות נבגדות.

​

Starboy מכיל כל מה שאי פעם אהבתם בדה וויקנד. פַלְסֶטוֹ מלאכי, שימוש לרעה בסמים, סקס ארעי, מנגינות מבחילות, בלדות מצערות ויהלומי מצעדים. נראה כי האלבום עוקב אחרי האופנה האחרונה ונשען בכבדות על תרבות שנות ה-80 דרך צלילים דיסקואיים, סימפולים ושירה מייקל ג'קסונית. כולם מוצגים ב-׳A Lonely Night׳ הקליל – שיר שמציג סצנה בה וויקנד מתנצל בפני בחורה על כך שגרם לה להאמין שהם יהיו מעבר לסטוץ חסר משמעות.

​

האלבום תחום משני צידיו בשיתופי פעולה עם לוויתני האלקטרוניקה דאפט פאנק; ופיצ'ר של דאפט פאנק זה לא עוד פיצ'ר – זה סימן לבאות. כל פרוייקט בהשתתפות זוג הצרפתים מביא עימו ציפייה לשבירת שיאים, מצעדים ורשימות סוף שנה. השיר הפותח את האלבום, הלוא הוא גם שיר הנושא, מדבר על המעמד שוויקנד צבר ממוזיקאי אינטרנטי מסתורי לדייר קבע בטופ 100 של בילבורד. בכלל, "סטארבוי" הינו סלנג ג'מייקני לתיאור אדם מגניב ו/או חשוב. אך הפזמון מגלה את הצד החמוץ בעסקה בינו לבין מעריציו – "Look what you've done / I'm a motherfuckin' starboy" – מעיף מבט סרקסטי על צרכני המוזיקה, שתשומת ליבם הפכה  אותו לאחד המוזיקאים המפורסמים ביותר בעולם והביאה אותו לרמת הכוכבות עליה חלם. אך כעת, איננו בטוח אם הוא בכלל מעוניין בכך.

​

השיר השני בהשתתפות דאפט פאנק הוא זה הסוגר את האלבום – ׳I Feel it Coming׳, בעל פזמון קליט הנושא כפילות לשונית נדושה, שהפסיקה להרשים תיכוניסטים עוד באוקטובר 13', יחד עם מנגינה רקידה וביצוע ווקלי מאוד מרשים. השיר מתגבש לפואמה לירית לאהובתו של דה וויקנד, אשר לפתע רוצה יותר, רוצה מעבר, רוצה משמעות. גישה זו שונה מהותית ממה שחשף עד היום בנוגע ליחסו לאהבה, שהתבססה על מין מזדמן, קלילות התנהגותית וביטול חיבור אנושי. האם זהו ניצן להתמסדות? האם נמאס לו מהוללות רווקית? אולי התעייף מלהקיף עצמו בגדר קוצנית ולמנוע מאחרים להיכנס לתוך ליבו?

​

פרט לקנדריק, המפציע ב-׳Sidewalks׳ ונותן וורס רגוע המהווה סקירה קצרצרה על חייו, כל שאר האורחים באלבום מופיעים בו פעמיים. השיתוף פעולה עם Future ב-׳Six Feet Under׳ ו- ׳All I Know׳ מוציאים לאור את האחווה בין זמר הנשמה הקנדי לבין הראפר הדרום ארצות הבריתי. יחד הם מסווים ומעלימים את השוני בין ראפ ו-RnB ויוצרים מחוות מוזיקליות לעובדי תעשיית המין, וחוגגים את עוצמתם, תהילתם ועושרם.

​

דווקא הדואטים עם לנה דל ריי חושפים במלוא פאר את זהותו המוזיקלית של הוויקנד. שניהם קלאסיציסטים אשר אינם מהססים להישען על קיטש ובנאליות במרדף אחר המיתי והמיוחד. במילים אחרות, שניהם מקווים להעלות את הארכיטיפ מהסטריאוטיפ, ובין אם התהליך צלח או כשל ניתן למאזין להחליט. כך מוצאת עצמה לנה תורמת את קולה לשיר ׳Party Monster׳, בו היא מטיפה לדה וויקנד שהוא פרנואיד, שהוא רואה באישה מה שאינו בנמצא, שהכמיהה שלו לאהבת אמת רק מנטרלת את מחשבתו הישרה והנכונה, שאין "סטארגירל" ל-"סטארבוי".  

​

באלבום 18 שירים וזה לטעמי יותר מדי. חלקם מרגישים כמו פילרים בסדרות אנימה סטייל  דרגון בול זי, והאלבום מאבד משמעותית עם התקדמותו את התאוצה אשר צבר בהתחלה – במיוחד לאור העובדה שהשיר הכי טוב בו, ואולי שיר הפופ הטוב של השנה(!), מופיע ממש בתחילתו. אך פגמים אלו הם בדיוק מה שמאפיין את הוויקנד. הוא מעדיף לזרוק החוצה לאוויר העולם והאינטרנט את כל מה שחש ומרגיש באותה העת, ולא לבחור להצר את עצמו בגרסתו הערוכה והמלוקקת. במידה זו או אחרת, Starboy כפי ששוחרר, הינו אלבום אמיץ ובטוח בעצמו מספיק על מנת לא להיות מרוסן ע"י הפחד לחשוף סדקים באומנותו ותדמידתו המהדהדת של אבל מקונן טספיה.

​

דה וויקנד הוא מה שנקרא כוכב פופ סוג א', אי שם לצד קניה, ביונסה וריהאנה. חסר לו רק המעמד האל-מותי, וסטארבוי טרם יטביע את מורשתו בבטון הטרי של המוזיקה העכשווית. אולם האלבום כן מהווה עוד לבנה במגדל התהילה אשר בונה לעצמו הילד עם התספורת המוזרה לשעבר מטורונטו הנידחת, ומבסס את מעמדו עוד יותר בסקטור המוזיקלי אליו אף פעם לא חלם להשתייך.