כשזה מגיע לאלבומי ראפ טובים, ניתן להשוות את רוב 2014 למדבר. שוטטתי בין אלבומים במטרה למצוא משהו שירוויה את צמאוני, ואף מצאתי את עצמי זונח את אהבתי המוזיקלית הראשונה לטובת חקירת עולמות מוזיקליים אחרים, והתנסות עם צלילים שונים שירעננו לי את האוזן. בין לבין יצאו כמה הברקות בהיפ הופ שתפסו את מרבית תשומת ליבי וביניהן Cilvia Demo של אייזיה ראשאד, Run The Jewels 2, אלבום המופת של ג׳יי קול, 2014 Forest Hill Drive, ופיניאטה כמובן - שיצא בדיוק באותו היום עם אלבומו הראשון של My Krazy Life ,YG. שני האלבומים הוכתרו כקלאסיקות מודרניות כבר מהרגע שיצאו והשביעו את רצון מעריצי ההיפ הופ מסביב לעולם.

 

YG קיבל חשיפה אדירה בעקבות אותו אלבום, שמלבד הלהיטים שסיפק כמו ״My Nigga" ו-״Who Do You Love", בניצוחו של לא אחר מהמפיק DJ Mustard, הוא גם הוכיח שהגאנגסטא-ראפ עדיין חי וקיים. האלבום התאפיין בבאסים עמוקים ופ׳אנקיים עם מלודיות קצרות וקליטות, לצד סינת׳ים גבוהיים, שמזוהים עם הצליל של החוף המערבי. YG מספר לאורך האלבום את סיפור חייו דרך השכונה ומדבר על כל מה שמאפיין את סגנון החיים של גנגסטר מבומפטון - ייצוג אדום, אקדחים במכנסיים, משחקי קוביות, מכוניות קופצות, ספליפים ו-40s.

 

זה סגנון חייו גם מחוץ לאולפן, ועל כך יעיד המקרה הבא. לאחר שחזר מסיבוב ההופעות ב-2015 אל קליפורניה, הוא נורה מחוץ לסטודיו בזמן שהיה בסשן הקלטות לאלבומו החדש, דבר שעירער את ביטחונו העצמי. לאחר שהחלים, דחה מעט את שחרור האלבום ונראה כי שינה את הנושאים עליהם תכנן לדבר באלבום. עצם העובדה ש״Twist My Fingaz", הסינגל הראשון שיצא לאלבום, שוחרר כשנה לפני האלבום עצמו, וכלל ליריקה כמו ״… I'm the only one who made it out the west without Dre … / I'm the only one that got hit and was walking the same day" מאמת את ההשערה ש-YG אכן החליט לשנות את כיוון האלבום. אולי זה בגלל אגרוף המציאות שקיבל מהחיים עקב הירי? אולי זה בגלל העצבים והבלבול שחי בהם לאחר המקרה, שגרמו לו להתפקס על הסיבה שלו לעשות מוזיקה?

 

באלבומו החדש Still Brazy, מורגשת עליה חדה ברמה של YG כראפר. הוא מגיע מאיים אך מעורער, וסערת הרגשות הזו משאירה אותי כמאזין על קצה הכיסא, מחכה לאמירה הבאה כבר מהשיר הראשון. YG וההומיז מתריעים שלא כדאי לבוא ללוס אנג׳לס, בטענה שמה שקורה בשכונות אמיתי ומסוכן. אחרי היחצ״נות שעשה לקומפטון עם אלבומו הקודם אנשים חושבים שבומפטון זה אתר תיירותי פתוח למבקרים, אבל מה שקורה בשכונות אמיתי לגמרי. עדיין יש עוני, עדיין יש כנופיות ששולטות ברחובות ועדיין יש רציחות. השיר ״Who Shot Me?" נותן דוגמה לכך, כש-YG חוקר בראשו את הסביבה בה הוא חי ומעלה את השאלה האם מישהו ממקרוביו הזמין את ניסיון ההתנקשות שעבר?

 

מעבר לסיפורי השכונה ש-YG דן בהם באלבום, הטון המרכזי שנישא סביב Still Brazy מאוד מחאתי - נמאס לו להיות הקורבן בתור אדם שחור. הוא נהיה הרבה יותר הכרתי, חברתי ואף פוליטי דרך הראפ שלו ומחליט להגיש נושאי שיחה עליהם דיבר עם חבריו אל המיקרופון, ולתת לעולם להצטרף לדיון, שכולל לדוגמה שפיכת דם לשווא של נערים שחורים על-ידי המשטרה עם השיר ״The Police Get Away with Murder", בו הוא מסביר לשופט בבית משפט מה המנטליות בשכונה (״How we supposed to chill when there’s no chill your honor״), וממשיך בשאלה לשופט- מה היה עושה אם עמד בנעליים שלו? (״Tell me what the fuck you would have did your honor / You would have got you a strap too״).

 

וכמובן, איך לא, העניין שמעמיד את כל אמריקה והעולם על הרגליים - לא אחר מאשר דונלד טראמפ. YG משתף פעולה עם ״Nipsey Hussle״ בשיר שנאה לטראמפ, שרץ לנשיאות ארצות הברית. לאחר שהסינגל שוחרר ולמדתי איך השיר הולך, שמתי לב שגרסת האלבום מצונזרת. לא צינזור ברמה המוכרת של הראפ שבהם משמיטים את הקללות, אלא יותר ברמה של N.W.A ו-"Fuck the Police": שורות שלמות נלקחו על ידי השירות הפדרלי האמריקאי לאחר שנוצר הרושם כי YG מאיים על חייו של טראמפ. קצת לפני ששחרר את האלבום, YG אמר כי בעקבות הסינגל ״FDT״, השירות החשאי בדק לעומק העניין את הליריקה של האלבום, דבר שגרם לו לשנות אותה ע״י צנזור שורות שלמות. YG לא נכנע למאבק הזה והחליט בכל זאת לשחרר את האלבום עם כל האמירות המחאתיות-פוליטיות, ולעמוד פנים מול פנים נגד הממשל כדי להציג את הדברים כפי שהם באמת. אם ראפר כמוהו מצליח לתפוס את תשומת ליבו של השירות החשאי, זו רק הוכחה לכך שהגנגסטא-ראפ עדיין חי.

 

כנראה שהפוליטיקה משפיעה על השכונה, כי אחת המטרות של דונלד טראמפ היא להפריד בין האמריקאים למקסיקנים. אז בשיר ״Blacks & Browns", משתף YG פעולה דווקא עם ראפר מקסיקני והם מוחים ביחד נגד אלימות ורצח של שחור על שחור. כי בזמן שהממשלה והמשטרה סוגרת אותם בקופסה ושומרת אותם עניים ורעבים, הם שודדים והורגים אחד את השני כדי לשבוע ולהתקדם במקום לעמוד ביחד ולהלחם: ״they're fucking up our mental / Keeping us slaves so we can't be successful black people / We need to come together, fuck they system / Tired of being a victim, tired of racism״.

 

בעידן הזהב של הראפ ובמיוחד בגנגסטא-ראפ של שנות ה90, ראפרים לא רצו ליצור רושם של חלשים. להיות חלש זה להודות שמשהו לא בסדר אצלך, ואף על פי כן, YG דווקא כן עושה את זה באלבום. מזמנים שבהם דיברו בציניות ברורה על הרצון להפסיק את הרציחות, הזנות והסמים, YG רואה את הנזק שנעשה בטווח הארוך ומרגיש שהגיע הזמן לשים גבול. הוא מרגיש דרך האלבום שהוא מיצה את חיי הגנגסטר והגיע הזמן לעבור לדרכי שלום, עם עצמו, עם שכונתו ובעולם.

 

למרות האמירות שדורשות פיוס והתחלה חדשה, YG ממשיך את המורשת המוזיקלית של הווסט-קואסט; באנגרים מסותנזים, פ׳אנקיים ועוצמתיים שמושפעים באופן ישיר מסנופ דוג, דר. דרה ואייס קיוב. YG בונה צוות של מפיקים שכוללים ביניהם את טרס מרטין, היט בוי ודיג׳יי סוויש (באופן מפתיע לא נמצא כאן הפקה של מאסטרד) וביחד הם בונים את הבסיס המוזיקלי של הג׳י-פ׳אנק ודוחפים אותו קדימה על מנת שיתאים לעידן של היום - במקום לסמפל, המפיקים מעבדים מחדש ליינים של באס מקלאסיקות פ׳אנק כדי שישמעו רעננים ומערבבים מקצבים של טראפ בין הסינתיזיירים המערביים המסורתיים. Redman, ראפר ותיק ובולט מהסצנה, אמר בראיון שהוא רוצה שב-2016 הביטים שלו יישמעו ״nineteen-ninety now" ונשמע כי YG בוחר ללכת באותה גישה.

 

Still Brazy מציג התקדמות בקריירה של YG. מוזיקלית וליריקלית, הוא הרבה יותר חי ובועט מקודמו, ויש בו תחושת נוסטלגיה שמלווה בעדכניות מרעננת. YG מגיע לאלבום טעון ברגש שנשפך לכל עבר דרך החוויות מהשכונה והאמירות החברתיות והפוליטיות. נראה כי הוא בונה לעצמו מעמד חזק כאחד מהראפרים החשובים של ימינו, מכיוון שהוא מייצג את הגאגנסטא-ראפ המסורתי ולא פוחד להתבטא בקיצוניות נגד כל נושא רגיש במיינסטרים, בזמן בו אנשים מעדיפים ללכת עם הזנב בין הרגליים.