סקרנות רבה מילאה אותי כשניגשתי להאזין לאלבום החדש של DJ Shadow. אלוף הסימפולים ואחד היוצרים הבולטים בז'אנרים ההיפ הופ והטריפ הופ, שידוע כאחד ששיכלל את הז'אנרים האלה עד עיצוב מחדש. אלבום הבכורה שלו, 'Endtroducing.....', שיצא בשנת 1996, נחשב בעיני רבים לאלבום מופת, ונמצא לרוב ברשימת האלבומים המוערכים ביותר של שנות התשעים. האלבום היווה פריצת דרך בכל הגישה אל הביטים המסומפלים והיה לאבן דרך בעולם התקלוט.

 

באלבומו החדש, The Mountain Will Fall, ג'וש דייוויס מוציא את DJ Shadow מן הצללים. בחלק לא קטן מהאלבום הוא שם בצד את הסימפולים האופייניים לו, ומגיש קטעים שמורכבים לרוב מיצירה עצמאית; צעד אמיץ לאחד שמומחיותו היא אמנות המניפולציה של קטעים קיימים ושימוש בהם לכדי יצירת צלילים חדשים עם אמירה אחרת.

 

קטע הנושא הפותח את האלבום מורכב מסמפול נעימת פסנתר איטלקית נידחת, שמזדעזעת על ידי צרחה שמכניסה איתה את הביט. אמנם הביט לא מורכב מאוד, אך מצליח לשאוב את האוזן אל תוך זרימת השיר שמתפתח ומתרחב בהדרגתיות מדויקת. כשהקטע מגיע לנקודת רגיעה, האוזן מוכנה להאזין לאלבום במלואו. בשיר "Three Ralphs", שבירת הביט, החזרתו לרצף, שינויו, ריסוקו, ובנייתו מחדש מרגישים כה מורכבים לביצוע, אך מידיו של שאדו הם מדויקים ומעוררים השתאות. הוא עושה את מה שהוא יודע היטב, ומרכיב קטעים מעניינים בעלי ברק של טריות.

 

הבחירה של שאדו להשתמש בכלי נגינה חיים, ולא לחפש את הסמפול המתאים, מביאה רעננות ליכולות ההפקה שלו. בשיר "Nobody Speak", שיתוף הפעולה עם צמד הראפרים Run The Jewels, הוא יוצר קטע נהדר כשכלי הנשיפה והביט עם הבאס העמוק מתמזגים לכדי מקצב עם גרוב מקפיץ. ללא ספק הקטע הלהיט הגדול ביותר באלבום, ובצדק. השיר "Ashes To Ocean" מפגיש את הנשמה שבנגינתו של החצוצרן מתיו הלסול עם מכונות התופים של שאדו לכדי קטע נוגה ומלא געגוע. נקודת הרוגע בשטף הקצב שבאלבום. ב-"Bergschrund", שאדו צולל אל עולם חדש ונותן לנו נקודת אור נוספת. בקטע הוא משתף פעולה עם המוזיקאי האקספרימנטלי נילס פרהאם, וביחד הם מגיעים למחוזות מלאי השראה וסקרנות. התוצאה - קטע אמביינט שמרגיש כמו מסע מרהיב בחלל.

 

אך ברגעים אחדים, נראה כי שאדו הולך לאיבוד במחוזות החדשים אליהם הוא מגיע. "Depth Charge" מתחיל במה שנשמע כמו תרועות מלחמה מהפסקול של שר הטבעות, שנמצאות שם לאורך כל הקטע, ועליהן נערמים מקצבי תופים משתנים שהופכים את הקטע לריצה אגרסיבית שלפעמים קשה לעמוד בה. ב-"California" השיר מסתובב סביב עצמו עד שהופך למפלצת מכונות תופים, שבירות קצב, ומכניות מוגזמות. יש משהו מתיש בלהקשיב לקטע במלואו למרות יכולותיו הנפלאות של שאדו לשבור את הקצב ולהחליק את הביט.

 

לעיתים קרובות, כשאמן מוערך מנתב את יצירתו לכיוון אחר, לאיזורים בהם הוא חוקר את יכולותיו ואת השפעתן, התוצאות שנויות במחלוקת. יש שיתגעגעו לחומרים הישנים, למוכר ולאהוב, ויהיו את אלה שיעריכו את הניסיון להתפתח ולהוסיף אופי חדש לרזומה. במקרה הזה, ההתנסות החדשה באלבום לפעמים מותירה את שאדו אבוד בנקודות אותן חקר - קטעים בעלי אופי אגרסיבי שלא תמיד פשוט להאזין להם עד הסוף. אך עצם הניסיון להתפתח ולהיות תמיד בשאיפה להתקדם ראוי לציון. בעיקר לאחד כמו DJ Shadow, שמאחוריו עומדת מורשת לא קטנה של יצירה והגעה ללא מעט שיאים.

בהסתכלות כללית, ההרגשה היא שיש משהו אפל באלבום החדש. אפילו הכותרת משמשת כרמז מטרים על משהו שקצת קשה לתפישה, ואולי אף בלתי אפשרי - הר שסופו ליפול. אולי זו מטרתו של שאדו - לערער קצת את שחשבתם עליו ולתת להר היציב ליפול ולהטיח בנו את עצמו, ללא מסכים. ברגעים האלה קצת קשה לעכל ולהבין את כוונותיו, ונראה כי באותם רגעים האופייניים לו ביותר, בהם הוא משחק עם הקצב בעזרת סימפולים שמחדדים את האוזן, הוא אכן נמצא בשיא פריחתו.