רייקוואן בן ה-47, הידוע בתור "השף", הוציא את אלבום האולפן השביעי שלו, שנקרא The Wild. אלבום זה הוא האלבום השביעי של רייקוואן והשני שיוצא תחת הלייבל העצמאי שלו Ice H2O. האלבום לא מזכיר את הקלאסיקה של ריי מ-95' - Only Built 4 Cuban Linx... באיכותו, אבל הוא ללא ספק אלבום שהוא מופע של איש אחד - השף הותיק. האלבום הראשון של רייקוואן שנטול חברי וו פאמילי.

​

לפני שנתיים הוציא רייקוואן את האלבום Fly International Luxurious Art. זה היה האלבום הראשון של רייקוואן שיצא תחת Ice H2O, אלבום שעל פניו סימן תקופה חדשה של הראפר בו הוא ניסה סאונד שונה מהבומבאפ שאפיין אותו במטרה לפנות לקהל צעיר וחדש שגרם לרייקוואן להישמע לא רלוונטי והאלבום לא צלח בהשוואה לקודמיו. ב-The Wild רייקוואן "חוזר" לבום באפ האופייני לו, ומסמפל ביטים משירי סול של תקופת מו-טאון.

​

בחלקו השני של האלבום ריקוואן חוזר לדבר את השיט של הרחוב, רק מנקודת מבט של "אייקון היפ- הופ עתיק" שמביט על מציאות הגטו שלא באמת השתנתה ממקום אחר. זה בא לידי ביטוי בסיפורים על אנשים בגילו שעשו את הטעות של להיות חבר כנופיה בשיר 'My Corner', בו הוא מארח את ליל ווין בוורס מעולה (בלי אוטו טיון והוא לא מדבר על זונות והשיט שהוא רגיל לדבר עליו). השיר שהכי הזכיר לי שירי וו-טאנג הוא השיר 'Nothing', שבעיניי הוא השיר הטוב באלבום בעיקר בגלל שהוא מתקשר עם סאונד הבום באפ המינימליסטי והישן של ריי, שממולא יפה בקול של זמרת ליווי מעולה בנפח שהזכיר לי קצת את ''Shadowboxin' של GZA. שיר נוסף שבולט ברשימה הוא השיר 'Marvin',  שיר המחווה למרווין גיי בו ריי מספר את סיפורו של האגדה כשהוא מתמקד במערכת היחסים בין מרווין ואביו שרצח אותו. בשיר זה מתארח סילו גרין ששר את הפזמונים. השיר  'M & N', בוא הוא מארח את P.U.R.E (שנשמע דומה מעט לנאס), הוא השיר הכי וירטואוזי באלבום מבחינת החריזה שלו. לאורך כל השיר  רייקוואן ו-p.u.r.e חורזים סביב מילים שמתחילות ב-m או n הרבה שיט מאפיוזי מהסוג האופייני לשף כמו הקטע האחרון בוורס הראשון אותו מכוון למבקרים שמבקרים את המוסיקה כמו משהו שלא רלוונטי לתקופה בשל החיספוס וחודש הרגישות שלו: "mosberg, mind ya motion/ Get molded in the morgue/ Your mouth is muted, mocking my music".

​

לעומת זאת, הסקיטים באלבום מרגישים מאוד מיותרים ולא מצחיקים. חלקם דחופים במקומות מנותקים מקונטקסט. הבולט ביניהם הוא הסקיט השני באלבום, 'Bang Head Right', שכולו בדיחה שלא עובדת; הוא אמור להעביר את המאזין דווקא לשיר המחווה הרציני והרגיש למארווין, ואינו מתאים לכך בכלל.

​

משיר מספר 11, הלוא הוא הסקיט השלישי באלבום, האלבום מתדרדר ומציג שירים שמרגישים ברובם לא לפה ולא לשם, כאלו ששמענו את רייקוואן עושה ביצירות הקודמות שלו, שלטעמי הרגישו סתמיים. הבולט שמביניהם הוא 'Crown of Thorns', שרק השם שלו מרגיש לי כמו דאחקה של אב מזדקן שמנסה להקניט את בנו המתבגר והמכור למשחקי הכס, אבל עושה זאת בחוסר כריזמה מושלם.

​

לסיכום, The Wild הוא לא האלבום הטוב ביותר של רייקוואן, אבל אחד החשובים שלו. הבעיה העיקרית היא שאין בו בכלל שירים שיחקקו לנו בזיכרון כמו באלבום הבכורה שלו או בחלק ההמשך (Pt. 2). לא בטוח כמה הקהל החדש שקטף רייקוואן באלבומו הקודם יאהב את האלבום הזה, ובכלל לא נראה שיש שיר שבאמת יכול לחדור ללב תעשיית מוזיקת המיינסטרים של היום. מצד שני, מי שמכיר את עבודתיו המוקדמות של השף ידע להעריך את השוני שלו, וימצא בו כמה רגעים כיפיים שנשמעים מוכרים מהעבר; שבניגוד ללא מעט השערות, נשמעים אקטואליים ועשויים היטב ללא שום עזרה מ-RZA או דמות מוכרת אחרת. לעומת האלבומים הקודמים, לאורך האלבום רייקוואן מארח ארבעה אמנים בלבד, ובכך מסת את כל הזרקורים אליו. הוא האלמנט הוו-טאנגי היחידי באלבום שללא ספק הכי שלו.