אפקט הפרפר: הרומן שהוא
To Pimp a Butterfly
To Pimp a Butterfly של קנדריק למאר, הוא אלבום מכונן. לאורך האלבום, אנו נודדים עם מחשבותיו המרובות והמסועפות של למאר, לצד מוזיקה מעוררת השראה וגישה חסרת תקדים. הספוג וחברים התאגדו לתאר את רגשותיהם והתייחסותם כלפי היצירה האפית. חלק II
נכתב ע״י רן ברנע ומתן שרון
איור ע״י אייל טאוב
2016
ל-To Pimp a Butterfly קשה מאוד לגשת לניתוחים על שלל הנושאים השרויים בו, וכל שורה בכל שיר יכולה להעלות דיון בפני עצמה. אך השיר האחרון באלבום בו מדבר עם פאק, מסכם את הכל מבחינתי. לאורך כל האלבום קנדריק מחפש את האישור שלו. האישור לראות שהוא ממשיך את המורשת, שמייצג את LA בגאווה, ושהעשייה שלו מכבדת מספיק את אבותיו המוזיקליים. אך איך שהוא בונה לקבל את האישור הסופי והחשוב מכל, פאק נעלם, וקנדריק נשאר לבד לסחוב את LA על כתפיו, בלי שבכלל יודע לאן פניה (ופניו) מועדות. יתרה מכך, שחושבים על זה, אם בניינטיז המאבק בין החוף המזרחי למערבי היה צמוד והסתיים ללא מנצחים משמעותיים, 2 עשורים לאחר מכן אין בכלל שאלה בעליונותו של החוף המערבי.
אף על פי כן, יש מקרה אחד לאורך האלבום שבו קנדריק נעול על מה שמרגיש, וזה "Alright". יש משהו בזה שבחור בא ושם לך יד על הכתף ואומר לך שהכל יהיה בסדר - אתה לא יכול להיות פסימי לגבי זה. בייחוד שהוא מערב את רצון אלוהים בדבר. אם זוהי מטרתו של אלוהים שיהיה לנו טוב - אין שום סיבה בעולם שזה לא יקרה. רבים וחכמים לפני קנדריק אמרו שהכל בסופו של דבר מסתכם בכימיה בראש, אך כאן, קנדריק לא לוקח את החשמל בין הנוירונים כ״מצב הפכפך״ - הוא מקבל אותו כמצב נתון, שבו משהו חורה לו, אך הוא עתיד להשתנות. זהו לא משבר רגעי, או דכאון חולף, אלא, הדרך שבה הוא חושב - וזוהי החגיגה של השיר בסופו של דבר. חגיגה של מחשבה שהיא לא מרפה, ושאם משנים את הפרספקטיבה, היא יכולה להיות מנווטת למקום חיובי.
אך האם זה נשאר לאורך זמן? כלל לא. “Alright” מגיע באמצע האלבום בכדי לתת בעיטה מחודשת לחצי שלאחריו, החצי היותר רגוע, שיותר משוטט מאשר מתקדם. המתיקות החמוצה ב-“For Sale?” היא המשך ישיר של החגיגה של המערבולת שהולכת לבחור בראש, ו-“Hood Politics” הוא מניפסט עצבני שמבוטא בגישה שנשמעת ילדותית בהחצנה.
ובכלליות, צבא הפלואים של קנדריק מתכתב בהרמוניה עם הקונספטים המוצגים בשירים. ב-״Institutionalized״ קנדריק מדובב גם את חברו (דבר מאוד שכיח, שנעשה בין היתר גם על ידי ביגי ב-״Gimme The Loot״ המופתי) עם פלואו המכיל מעט לעג, לגישה של לגנוב מהעשירים באמתלה שזה מעשה רובין הודי. ב-“You Ain't Gotta Lie” הוא נשמע פתלתל ומבולבל ממש כמו אריקה באדו, עד שמגיעים לרגעים בשיר שבו הוא תוקף בחדות יותר מאי פעם בשביל לפקס את הפרספקטיבה, כמו שעושה ב-“King Kunta” ו-“The Blacker The Berry”. ככה זה שאתה לא שותה ולא מעשן.
חלק II
כמו כן, אם נשים לב היטב, לאורך האלבום אין צרות עם נשים - וזה הגיוני. כשאני מעמיק וחוקר יותר את האלבום ואת קנדריק עצמו, אני מבין את ההשפעה החיובית האדירה של הנשים בחייו. הנשים בחייו נותנות לו מקום משען, תקווה וכוח, מקום שבו יוכל להניח את ראשו כשמיצה עם החיפושים העצמיים בסוף היום. לא סתם הוא מאורס לאהובתו מהתיכון.
אם נתעמק אפילו עוד יותר, נשים לב לשני דברים: האחד, היא שראפסודי היא הראפרית היחידה שזרקה וורס לאורך האלבום כולו. נכון, יש עוד רבים שהשתתפו, אך אף אחד מהם לא זרק וורס שלם. הוורס של ראפסודי במקרה התכתב עם הוורס של קנדריק, בדיבור על אחווה ורעות בין השחורים לעצמם, ובין העולם כולו; ובעצם, ראפסודי סוגרת לנו את משנתו של קנדריק דרך נקודת מבט נשית.
השני, הוא שאנה וויז היא האומנית הראשית הלבנה היחידה באלבום. מלבד הווקאליות העשירה שמביאה לשולחן (בייחוד ב-“These Walls”), יש משהו מאוד בתולי ומרענן בעבודתה של וויז לאורך השירים שבהם היא משתתפת. היא משמשת כצד הפגיע במחשבותיו של קנדריק, הצד המעורער והלא החלטי. בנוסף, היא גם החוליה המקשרת בין קנדריק לאויביו, כמו השכונה (המאבק בין "להתמסחר" ולהצליח לבין להישאר קרוב למקורות שלך), לוסי (המציגה את המאבק לכניעה ליצר הרע) והדוד סאם (כניעה לקפיטליזם ולמרדף אחר ה"אושר" האמריקאי). זו הצהרה מעניינת מאוד שהאומנית היחידה שהיא לבנה באלבום היא גם אישה. האם זה אומר שקנדריק פיתח אנטגוניזם קשה כלפי בחורים לבנים בתעשייה?
To Pimp a Butterfly הוא סרט. סרט שמוקרן ללא פילם, ולנו רק נותר לצייר את התמונה בעצמינו. קנדריק הוציא מספר קליפים שיעזרו לחדד את הכיוון שאליו הוא שואף, מהקליפ ההרואי של “Alright” ועד הקליפ הלינצ׳יאני ל”God Is Gangsta”. אך בסופו של יום, אין לדעת מה באמת עובר למשורר בתוך הראש, ואני גם די בטוח שקנדריק בעצמו לא יודע. בכתבה שכתב ל-XXL הוא ציין שאחרי הכל, הוא סה״כ ״ילד מקומפטון״. זהו אנדרסטייטמנט צנוע ומופתי, בתור אחד שהוכתר כמשיח ההיפ הופ.
רן ברנע
ואחרי הכל, יש הרגשה שכולנו יודעים ומרגישים. כולנו קופצים בלי דאגות ב-“Alright”, כולנו מתרגשים שנשמע את “u”, וכולנו מוכי תדהמה בסופו של האלבום שפאק משאיר את קנדריק לבד. הקושי הגדול ביותר שכל אומן חווה עם עצמו זה איך להעביר את מכלול המחשבות שעוברות לך בראש ב-100% לתוך יצירותייך - בין אם זה בקולנוע, מוזיקה, ציור או כתיבה. שהיצירה שלך תבטא את כל מה שאתה לא יכול. כאן, קנדריק הצליח. הוא לכד בגבורה את פרי דמיונו לכדי אלבום שנרגיש בעצמינו - את כל הפחדים, עימותים ותתי המחשבות שמתרוצצות לו בראש. הוא איתגר את העולם, והעולם נענה, ונפתח בחזרה. עכשיו רק שיגיע ארצה
מתן שרון
כבר כמעט עשרים שנה שאני במסע צלב. אביר השולחן העגול, חייל בצבא השוף או חלק ממיעוט שעוד יהפוך לרוב. קראו לזה איך שתרצו, אבל אני יודע טוב מאוד מה זה. אני במסע צלב ארוך שנים שבדומה לאחרון המיסיונרים שטופי הראש, נועד להפיץ את הדבר היחיד שאני מאמין בו, לומד את תורתו ומקיים באדיקות את אורח חייו. היפ הופ זה הדת שלי, ואני חי אותה. מאז שקבלתי את עשרת דברות הקראק מביגי, מאז שסנופ עלה בקדילק בוערת בג'ין וסערה השמימה, מאז שגראנדמאסטר הכה בגלגלי הפלדה. לא, בעצם עזבו. זה גדול יותר מהיפ הופ.
TPAB הגיע בנקודת זמן מאוד מעניינת – היפ הופ הפך להיות קונצנזוס. בניגוד לשנים עברו, בהם ההיפ הופ גודר לתוך גטאות הקהילה השחורה או נופנף בתור טרנד/אופנה/ז'אנר משני, היום זה הז'אנר הפופולרי ביותר, חוצה גזעים, גילאים וארצות. ובכך, מסע הצלב השתנה. אין טעם להפיץ היפ הופ, מה שנשאר זה לענות – שוב ושוב ושוב – לשאלה חשובה אחת: האם היפ הופ זה מוזיקה טובה?
עזבו אתכם לרגע מקלישאות על טעם ועל ריח או קשקושי פילוסופיה על העדר אמת אבסולוטית. אני מדבר על אמת קולקטיבית – אמת שמקובלת על הרוב המוחלט. נגיד, שהביטלס עשו מוזיקה טובה, או שדעא"ש זה רע, או שפינאט באטר קאפ זו הגלידה הטעימה ביותר של בן&ג'ריז (סתמו ת'פה, אני מנסה לייצר קונצנזוס). כן, ההיפ הופ נכנס למיינסטרים ואין מי שלא לפחות מכיר אותו, ובכל זאת הוא נתפס במקרים רבים כז'אנר נחות.
והסיבות לכך עלובות. בין אם זה תפיסות מוקדמות שמבוססות על סטיגמות, חוסר הבנה תרבותי או סתם גזענות קלאסית – הבידול נשאר. אנשים ישמחו לרקוד עם איזה ביט מזיז גוף, אבל תמיד יחזרו לאותם להקות רוק גנריות במהלך הדיונים הלהוטים תמידית של מי הכי טוב. משהו בהיפ הופ, שעדיין נתפס כ"לא מוזיקלי" או "דיבור על מקצב", מתויג לקבוצת ה"לא איכותי". הלדפוק ולזרוק של המוזיקה. רק שלפעמים, בנס שאפשר לשייך רק לאלים האמיתיים של ההיפ הופ, מגיעה יצירת אמנות כל כך מובהקת עד שאחרוני המזלזלים עומד נפעם.
TPAB הוא יצירת ההיפ הופ הכי שלמה של הדור הנוכחי. הדור הראשון שנולד, גדל וחונך על היפ הופ. הדור שהוריו שמעו טופאק, דה לה סול או גטו בויז. הדור שגדל לתוך הקונצנזוס המסחרי של ההיפ הופ ורצה להוכיח שאפשר יותר מזה, אבל שגם צריך לדעת להעריך את הקסם שגם בחלק הזה. הדור שרואה את ההיפ הופ כפי שהוא – ז'אנר מוזיקלי שהוא יותר מז'אנר מוזיקלי. כזה הוא קנדריק. וב-TPAB הוא לוקח את זה הכי רחוק.
מאה אחוז היפ הופ. אולי אתם אוהבים יותר ג'יי קול, שרופים על קניה או מריירים על העין של יאנג ת'אג, אבל הם בראש ובראשונה הם. קניה מוציא אלבום שהוא קניה. קנדריק, בראש ובראשונה, מוציא אלבום שהוא היפ הופ, ושכל היתר יחכה. עדות לכך מצויה באחד האלמנטים האמנותיים הכי מבריקים באלבום - הבחירה המדוקדקת של ההשפעות, עולם התוכן והרפרנסים התרבותיים שמהווים את אבני הבניין איתם שיחק למאר. אלבום שבנוי על אגדות הראפ, גיבורי הFאנק, הרפתקני הג'אז, דמויות מפתח בהיסטוריה השחורה ועל הרוח שהיא קומפטון. רבותיי, אין יותר היפ הופ מזה.
זהו אלבום שמבטא את שיא היצירה של ההיפ הופ. באלבום אחד מציג למאר מורכבות טקסטואלית מול שנינויות מעלות חיוך, עיסוק עצמי חודרני לצד ראיית התמונה הגדולה, תפיסת הכאן והעכשיו מבלי לשכוח את המורשת; אגרסיביות נדרשת יחד עם רכות רצויה; הרפתקנות מוזיקלית עם שירים קליטים; רוח וחומר כאחד - סקאלת הצבעים המלאה של ההיפ הופ. זה הוא קלף הג'וקר האולטימטיבי בכל דיון "מוזיקה טובה". תאכלו את זה טהרני מוזיקה, זמנכם עבר.
Kendrick Lamar - King Kunta
Kendrick Lamar - God Is Gangsta
היה זה ביגי זצ"ל שאמר "You never thought that Hip Hop would take it this far". אבל אני חשבתי. לא הייתי יוצא למסע הצלב הזה לולא הייתי בטוח שמדובר בפורמט שיכול לגדל מתוכו אמנות חכמה, יצירתית, מעניינת, מהנה ונוגעת. לכל אורך הדרך, האמנתי. אבל באמונה כמו באמונה, הספק תמיד מרחף שם. האם ההיפ הופ שגדלתי על ברכיו עדיין רלוונטי? האם המאמינים האדוקים שבה איבדו את דרכם, מסומאים מיותר מדי שיחים בוערים, משקאות אלים ואבנים טובות? האם יבוא היום ובוא נראה שוב נביאים רואי כל? לפעמים אני מרגיש שאני יודע את התשובה. לפעמים מגיע אלבום שמבטא את כל מה שטוב בהיפ הופ. לפעמים גם ניסים קורים. ובכן, המשיח הגיע, והוא בא מקומפטון
כתב TimeOut ומומחה מוזיקה שחורה
