השיר הפותח את האלבום, ׳מאיפה אני בא׳, משחק לפי הכללים ומספק למאזין הצהרת כוונות. מהי הדרך שעשית בראפ?​

השיר מדבר בעד עצמו, מגיש הכל בצורה מתומצתת. אני מנסה לחשוב מה השיר לא אומר. הוא מפרט המון, בין אם ז'אנרים מוזיקליים, גיאוגרפיה, הלך רוח וערכים שמהם אני בא. התחלנו בתור N.O.D בתיכון, בתור צחוקים. היינו חבר'ה דפוקים (היום אנחנו עדיין, אבל פחות). היתה הרבה יצירה. אני ועומר (איציק פצצתי) למדנו בתיכון אחד, וג'ימבו (ג׳יי) ורוב החבר'ה למדו בתיכון אחר. יצרנו ביחד בעיקר בחוג תאטרון. תוך כדי הצבא כל אחד התחיל לכתוב וורסים. חשבנו לכתוב על תחנות בחיים של בן אדם, וככה נוצר האלבום חיים משוגעים (2009). כל אחד כתב בשמירות, בזמן המת, שיש הרבה ממנו בצבא, ואז נפגשים בסופי שבוע, משמיעים אחד לשני. שהשתחררנו התחלנו להופיע בלבונטין, כל הגאנג על הבמה. היום שאר החבר'ה (למעט אחד) כבר לא במוזיקה.

​

מאוחר יותר, כשסיימתי ללמוד משחק, ניגשתי לעניין יותר ברצינות. היה חשוב לי שנשמור על הכיף שלנו, אבל גם שנתחיל להתייחס לדבר הזה ברצינות. כל כמה זמן היינו בוחרים איזה שם וקוראים ככה לאנשים (ויקטור, מנשה), היו כל מיני ״ויקטורים״ - ״יגמיש״, ויקטור ״נאדים״. פצצתי עשה פרויקט אינסטרומנטלי וקרא לו הפרויקט של ויקטור ג'קסון ומשם זה התגלגל. המפגש עם ראפרים אחרים קרה דרך פורום מוזיקה שחורה בתפוז שממש כל מי שהיום בסצינה היה שם (פלד, נצ'י, סולג'יי, אורטגה), כותבים ומעורבים. אצלנו ג'ימבו היה בעניינים, קורא ומעדכן אותנו. לוקץ' כתב לו שאהב את האלבום והציע שנעשה איתו שיר. באותו זמן השתתפנו בערב היפ הופ אולסטארס שאורטגה ארגן, וככה בגדול נחשפנו לסצינה. לפני זה בכלל היינו מבחוץ, רחובותיים, לא עניין אותנו יותר מדי, וגם היום אנחנו עדיין לא ממש חלק ממנה, אבל קצת יותר. לא באנו ממצוקה, זו האמת, אף פעם לא היה עניין לשקר כדי להיות מגניב. אפשר להיות בפוזה של הראפר שהיא חשובה, חלק מהסטייל, להיות גאה בדברים שלך. מאיפה אני בא פורס בעזרת הראפ את מה שאני בכיף, קבלו את זה כמו שזה, אני פה.

​

הרגשתי איזה דמיון בינך לליל דיקי (Lil Dicky), במובן שהוא לוקח את המדיום ראפ ומלביש עליו רעיונות שלא נשמעים בדרך כלל בעולם הזה. דיקי משתמש בראפ לדבר על בעיות עולם ראשון, מייצג של דור Y. מה לגביך? מהו העולם בו אתה יוצר?

אני חושב שזה שונה. דיקי עושה מין פרודיה, אני קצת מרגיש שעברתי את השלב הזה. האמירה הזו לא מי יודע מה חדשה או מעניינת, זה כבר ברור שכל אחד יכול להיות ראפר. אני משתמש בכלי כדי להגיד מה שאני רוצה להגיד. אני זה זה. לא צריך להוכיח שאני משורר, קבלו את זה, מה שאני עושה זה שירה, אין לי כוונה להתעסק בלהוכיח. האלבום עצמו מתעסק המון בשפה, במילה. קשה עד בלתי אפשרי לכמת את הרעיון בו למשפט. אני יכול להגיד שהוא מתמצת הרבה דברים שכתבתי. יש איזה קו שעובר בין כולם, שזה בעיקר דיוק בשפה, חשוב לי שהמילים יהיו מדויקות בלי אף מילה מיותרת. גם התוכן מתייחס לשפה. בעצם העשייה שלי אני מנסה לעמוד במה שאני מטיף לו. מגיל צעיר העניין של הקפדה והכוח במילה, זה הדבר שהייתי רואה בעולם וזה המסר שיש לי להעביר היום. כוח המילה והקלות שאנשים משתמשים בשפה, שהיא עניין מאד מהותי בחיים שלנו, היתרון של בני אדם על פני חיות. הצלחנו להעביר מסרים מאד מורכבים אחד לשני בזכותה ומצד שני, זו גם אחת המכשלות, הסכנות הגדולות שלנו. אפשר בקלות לעוות אותה וזה יכול להתחיל בקטנות, כמו אפקט פרפר. כל מיני עליהומים בפייסבוק, שיימינג, קצת עיוותתי את האמת כדי להיות צודק. הכל מתחיל בשפה - גם מלחמות. מגיל צעיר אני רואה את זה וזה חורה לי, וזה משהו שהפעיל את הקו האומנותי שלי.