עדיין ראפר: ראיון עם פדרו גראס
פדרו גראס שחרר אלבום בכורה ייחודי על טהרת המילה, שנותן מקום לגיוון בנוף ההיפ הופ, ואף המוזיקה הישראלית. אלבומו אף נחשב גם לאלבום הספוקן וורד הישראלי הראשון. ישבנו איתו לשיחה על מהות המילה, וההסתכלות היומיות שלו על היצירה
חלק 2
נכתב ע״י יואב אברהמי
אויר ע״י מיה שחם
2017
פדרו גראס ועמית אולמן מסתדרים ביניהם?
פדרו גראס זה שם הבמה שלי, איתו יצרתי את האלבום. עומר פעם אמר, שהרבה יותר קשה לך להיות עצמך אם אין לך שם במה. יש משהו בריחוק בין עצמך לדבר שאתה אומר, שמקל על אנשים לקבל אותו. אם אקליט את עצמי כעמית אולמן, אין לזה סגנוּן, קשה להקשיב לזה. הסגנוּן הוא בשביל המאזינים, הוא גורם למסר להגיע.
פדרו גראס הוא לא שם עברי. הכיצד?
מה שאגיד יהיה דמגוגי ואעשה את זה בכל זאת. מצד אחד השם לועזי, מצד שני השם נולד בצבא ובמובן הזה הוא הכי ישראלי שיש. זה משהו שאני חושב עליו, אבל בנתיים חי עם זה.
לגבי עשייה עצמאית (פואטרי סלם, ויקטור ג'קסון) מה דוחף אותה וכמה חשוב לך החופש האמנותי? יש לך שאיפות להשתלב בתיאטרון ממסדי?
כשהתחלנו פניתי למנהל תאטרון האינקובטור, בו עבדתי, שייתן לנו מקום. עם הזמן לתאטרון היו יותר משאבים להשקיע ונוצר עניין. מבחינתי היה עניין עקרוני לעבוד בירושלים, היתה לי אג'נדה לקדם תרבות וליצור דווקא שם, ולא בתל אביב "השבעה". בירושלים לא קורה מספיק בתור עיר בירה ומרכז רוחני, ורציתי להחזיר לעיר אחרי שלמדתי בה, לא לעזוב לפני שאתן משהו בחזרה. מעבר לכך, באמת זה לא פשוט, התיאטראות הגדולים לא שואלים "מי רוצה להציג?". באינקובטור התחילו גם ערבי הפואטרי סלאם הראשונים, זה היה נוח.
מבחינת הצורך בעצמאות, בעיני זה מובן מאליו. בן אדם שמרגיש את עצמו חופשי יהיה חופשי גם במסגרת מגבילה. בן אדם שמרגיש מוגבל תמיד ימצא משהו שמעכב אותו. האינקובטור באמת נותן יד חופשית, אבל זה בזכות העובדה שהוכחתי את עצמי. לא יצא לי לאחרונה לעבוד בהצגות של אחרים, אבל אני תמיד מעוניין.
תוכל לספר על הטכניקה? איך נוצר אצלך קטע ספוקן וורד?
קודם כל צריך להתייחס לטקסט כשיר, ולא קטע. צריך להבין את זה ולקרוא לדבר בשמו. ככה ההתייחסות הופכת מורכבת ובעלת רבדים, אחרת זו רק אינפורמציה. שיר גדול מסך המילים שלו. זה מתחיל בכתיבה, צריך לחשוב הרבה זמן ולנסח בראש, איך, מה. אצלי הרבה פעמים השירים נבעו מתנועה. משפט או רגש ראשוניים עם התמצית של הכל, הזרע. אני הולך עם זה בראש וחושב מה להוסיף, מה הדבר הנכון, בין אם מבחינה לירית, או מוזיקלית, מחפש את הפלואו. האידיאל זה שילוב שלהם. לדוגמה באלבום, הכל נוסה על קהל, ראיתי איך זה מתקבל. לפעמים דברים לא התקבלו אבל עדיין הלכתי איתם.
אתה מקפיד על דיאטה ספרותית (ומוזיקלית)? המלצות לקורא המתחיל?
חשוב להכיר את המשוררים שלנו, לקרוא אלתרמן זה ממש א' ב'. דבר נוסף הוא לראות ולשמוע ספוקן וורד, את הדברים הקנוניים, לא מה שהיום ביוטיוב. ללכת למקור, סול וויליאמס, גיל סקוט הרון, אלן גינסברג, אלה החלוצים שהביאו משהו, איזו אמת גדולה. אחריהם התחיל חיקוי, שהוא גם דבר חשוב וטוב להתחיל ממנו. אתה לומד את האלמנטים הבסיסיים, אבל בסוף צריך למצוא מהות ולא צורה. אני פחות בקטע של ראפ אמריקאי, כי מילים חשובות לי ואני לא מצליח לשמוע וישר להבין. יותר אוהב ראפ ישראלי חדש וישן: שבק, מוקי, סבלימינל, פלד, נצ'י, טונה, תמיד מעניין אותי מה הם עושים.
מילה על סצינות.
לא יודע. לא חושב במונחים האלה. זה לא ביום-יום שלי. אני מאוהבי המילה, וזה עולם רחב, זו המשפחה שלי. נורא בא לי לשתף פעולה עם אמנים מז'אנרים אחרים דווקא. הכי מעניין לעבוד עם מישהו שונה ממך. עומר אדם, אייל גולן, נראה לי חלום, זה פותח את הראש.
לסיום, תכניות לעתיד?
בתכלס אני רואה את עצמי כפרפורמר. גם כשאני כותב או מביים, בסוף האהבה זו הבמה. אני כותב כדי שיהיה לי מה לעשות על הבמה. יותר מעניין אותי לעשות דברים שלא כתבתי. זה מה שלמדתי, זה המקצוע שלי, והרבה זמן לא התעסקתי בזה נטו.
